סיפורו האמיץ של מייקל גילת: "במשך שנים הרגשתי שאני חי חיים כפולים"
מיכל גילת הייתה כדורסלנית בליגת העל ובלאומית, עד שבקיץ האחרון החליטה לפרוש ולהפוך לגבר. היום, בגיל 25, מייקל גילת עובד כמאמן כושר ומרגיש שלם עם עצמו: "אולי בעתיד אצטרף לקבוצת גברים בליגה נמוכה". ראיון חשוף במיוחד
כשפוגשים את מייקל גילת במגרש הכדורסל בנווה זמר שברעננה, הוא נראה כמו עוד שחקן שבא לאפס את הידית על מגרש האספלט השכונתי. ולא סתם שחקן אלא שחקן טוב, כזה שאלמלא גובהו (1.57 מטר) אולי אפילו היה יכול לככב בליגה מקצוענית. האמת לא מאוד רחוקה מכך. גילת בן ה־25 אכן שיחק עד הקיץ בליגה מקצוענית - ליגת העל לנשים.
כן, מי שעוקב אחרי הענף מכיר אותו כמיכל גילת, ששיחקה בשנים האחרונות בשלל קבוצות ובעונה האחרונה בבנות־הרצליה שבליגת העל ובגלבוע/מעיינות מהלאומית. באוגוסט האחרון החליט גילת לעשות את השינוי, והפך ממיכל למייקל. "במשך כמה שנים טובות הרגשתי שאני חי חיים כפולים", הוא מסביר בראיון חשוף במיוחד ל"ידיעות אחרונות". "רציתי להיות מי שאני באמת. גם היום זה לא משהו שאני מסתיר".
מייקל מדבר בגילוי לב על החודשים האחרונים שלו כספורטאית מקצוענית: "כדורסל היה חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי. לאט־לאט ידעתי שזה משהו שהולך לקרות. היה חשוב לי לסיים את העונה בגלבוע, מקום שנהניתי ושיחקתי בו. הייתה לי שם עונה משמעותית. רציתי לסיים שם ואז להתחיל פרק חדש. בסיום העונה הלכתי אחרי האמת שלי ושיתפתי את המאמן והשחקניות בקבוצה בהחלטה שלי להיות גבר. כשנודע להם על השינוי שלי קיבלתי המון פרגון ואהבה.
"תמיד הרגשתי שאני גבר", ממשיך גילת. "אני לא מרגיש שהיום אני מישהו אחר וקודם הייתי מישהו אחר. פשוט השם שלי והמראה לא התאימו למה שהרגשתי בפנים ולכן עשיתי את השינוי הזה בחצי השנה האחרונה. לא נראה לי שזה נפל על מישהו מהחלל. זה תמיד היה שם".
"דווקא היו לי הרבה הצעות בקיץ"
מיכל גילת התחילה לשחק כדורסל בכיתה ג' כבת בקבוצת קט־סל בנים ברחובות. בכיתה ז' הייתה צריכה לעבור לשחק בקבוצת נערות ב', אז הצטרפה לאליצור חולון. היא הצטיינה ונכללה בסגל נבחרת הנערות לאליפות אירופה דרג ב' בטאלין, שם אפילו קלעה 12 נקודות בניצחון 63:71 על אוקראינה.
אחרי הפסקה לטובת שירות צבאי חזרה גילת למכבי גדרה ומכבי כפר־סבא מהלאומית. את העונה שעברה פתחה בבנות־הרצליה מליגת העל ולאחר מכן, כאמור, עברה לגלבוע/מעיינות מליגת המשנה. בקיץ החליטה לתלות את הנעליים.
"היו דווקא הרבה הצעות בקיץ", צוחק גילת. "מאוד הייתי שמח להישאר בגלבוע, אבל הם הבינו וכיבדו את ההחלטה שלי. דחיתי את השינוי כל כך הרבה שנים. תמיד בסוף עונה הייתי אומר לעצמי שזו השנה האחרונה. הבנתי שאי־אפשר יותר לחכות".
ולא מדגדג לחזור לפרקט?
"לפעמים כן. אני גם עובד בחברת שגב ספורט, עושה סטטיסטיקה גם בליגת העל לנשים וגם בליגה הלאומית לגברים. אני עושה את זה בעיקר כי כיף לי, נהנה לבוא לראות משחקים פעם־פעמיים בשבוע. פעם זה צבט, היום כבר לא. אני שלם עם הבחירה שלי. אני גם נהנה לבוא לראות בנות ששיחקו איתי, להיות קצת מעורב בענף".
לשחק בליגת גברים בעוד כמה שנים זו אופציה?
"כרגע אני מתכנן לחזור לשחק בשביל הכיף ולחזור קצת לכושר משחק, ואולי בהמשך להצטרף לקבוצת גברים בליגה נמוכה. נראה מה יוליד יום. הספורט והכדורסל הם תמיד חלק מהחיים שלי. כרגע מתאמן באימונים פונקציונליים ובאימוני נינג'ה ווריור".
"ההורים שלי הם מודל לקבלה ואהבה ללא תנאי"
גילת מסביר כי לא היה אירוע מכונן לשינוי שבחר לעשות. "זה לא משהו נקודתי, אלא המון רגעים שהתחברו להבנה שזה מי שאני ולא יעזור לי להמשיך לברוח מזה. התהליך היה ארוך ולקח זמן עד שזה התבשל אצלי ולמדתי לקבל ולאהוב את עצמי. בהתחלה מאוד נלחצתי מזה. היו מחשבות: 'בחיים זה לא יקרה לי', אולי שזה רחוק מהחיים שלי. הדחקתי את זה, אבל הרצון רק הלך והתגבר. לא היה רגע שבו החלטתי: 'מחר אעשה את זה', אלא תהליך שרצתי איתו קדימה. עוד שלב ועוד שלב. עד שהתחלתי לקחת הורמונים ולעשות את השינוי".
מה היו התגובות מסביב, מהחברים הקרובים למשל?
"קיבלתי תגובות תומכות מאוד והרבה פרגון. מחברים, ברשתות חברתיות, אפילו מהסביבה הרחוקה, אלה שהכירו אותי בעבר. פתאום קיבלתי הודעות מאנשים שלא דיברתי איתם שנים, מאנשי כדורסל. אפילו מאמנים ושחקניות פנו אליי ופירגנו. באמת שעד עכשיו לא נתקלתי בתגובות לא טובות. אמשיך ללוות את הענף מבחוץ".
ואיך ההורים קיבלו את זה?
"הם מדהימים ומאוד תומכים בי, מקבלים ואוהבים אותי. אני מכיר הרבה סיפורים פחות ורודים משלי. לא אשקר, הייתה להם תקופה לא קלה בהתחלה, הם דאגו לי שלא אצטרך לעבור דברים קשים, אבל הבינו שזה מי שאני. שמח שיותר היה חשוב להם להיות איתי בקשר טוב וגאה בהם על הגישה שלהם. הם מודל ודוגמה לכל הורה לקבלה ואהבה ללא תנאי של הילד, לא משנה מה הבחירה שלו. בהתחלה זה היה קצת הלם לכולם, אבל היום הם באמת סבבה לגמרי עם זה, אוהבים ותומכים בי".
"אחרי השינוי פתאום הרגשתי שהכל משתפר אצלי"
"הרבה זמן לא היה לי טוב עם עצמי", מספר גילת בגילוי לב. "היום אני אוהב את עצמי. מה שעשיתי זה דבר שאנשים ביום־יום לא חושבים עליו. אף אחד לא אומר לעצמו בלב: 'איזה כיף שאני גבר ולא אישה' או להפך. גם אני, בתקופה מסוימת, לא הייתי סגור על זה, חשבתי שההרגשה תשתפר וזה לא קרה. אחרי השינוי פתאום הרגשתי שהכל מתחבר לי ומשתפר אצלי, שאני שלם עם עצמי ובטוח במי שאני ומתקדם גם בחיים המקצועיים. כל אחד שלא חי עם עצמו בשלום - בסוף זה פוגע בו. עדיף להיות שלם עם עצמך ולא לחשוב מה אנשים יגידו ואיך זה ייראה. אני הרבה זמן הייתי שם, בטח בסביבה כל כך קטנה כמו עולם הכדורסל. מאמין שיותר שווה לחיות את האמת שלך ומי שאתה, מאשר לפחד".
כיום מייקל הוא בעל עסק פרטי כמאמן כושר, לקבוצות ואימונים אישיים. "בעבודה שלי, כמו בחיים הפרטיים, אני עובר תהליכים עם אנשים במטרה שיאהבו את עצמם, ולהצליח להתמיד באורח חיים פעיל ובריא. אני מאמין שזה נוגע לכולנו ולכל אחד יש דרך לעבור כדי להיות שלם עם עצמו. הרבה לקוחות שמכירים אותי מלפני השינוי מאוד מפרגנים. לקח להם זמן להתרגל, היו מתבלבלים. היום זה זורם חלק".
גילת מסכם: "זה לא משהו שאני מסתיר. כשאני פוגש מישהו זה לא הדבר הראשון שאני אומר, כי זה לא משהו שמייצג אותי, אני מציג את עצמי בתור מייקל. לא מפריע לי שאנשים ידעו. היום יש יותר מודעות ויותר קבלה, אנשים יותר נחשפים ונתקלים בזה, וכשאתה רואה עוד מישהו עושה את זה, זה נותן כוח לעוד אנשים לבוא ולצאת. בסוף כשאתה מסתיר את זה - זה רק עושה לך רע. אז אני כן מאמין שהאנשים והסביבה יותר פתוחים לקבל דברים, וגם אם לא - זו בעיה שלהם. הכי חשוב לי שאני שלם עם עצמי ושטוב לי".
הוא מספר וחושף באופן גלוי את התהליך שעובר ואת החיים האישיים שלו בעמוד האינסטגרם שלו (Michael.gilat ). זאת במטרה לעזור לאנשים במצב דומה, ובנוסף לעלות מודעות וקבלה לנושא אצל כלל האוכלוסייה.
לפנייה לכתב/ת 
