האם ימי האליפות של לברון הסתיימו?
אי אפשר לפטור את לברון ג'יימס מכל אחריות. המספרים האישיים שלו עדיין מדהימים (27 נק', 8.7 ריב' ו-8.1 אס' למשחק ב-51% מהשדה) ובקבוצה מנצחת הוא היה מועמד לתואר השחקן המצטיין של העונה. אבל הלייקרס לא מנצחים, ההגנה שלו נחלשה ולא בטוח עד כמה כוכבים אחרים ירצו להצטרף אליו
בניגוד לענקים כמו מייקל ג'ורדן, קארים עבדול ג'באר, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ועוד רבים וטובים, לברון ג'יימס מעולם לא הודח בסיבוב הראשון של הפלייאוף. ליתר דיוק, ב-13 סדרות סיבוב ראשון, קבוצותיו של ג'יימס ניצחו ב-52 משחקים לעומת 10 הפסדים בלבד. מדובר בנתון חריג בהחלט שלא עומד להשתנות העונה, אך לא כי הלייקרס הולכת להדהים את גולדן סטייט...
אי שם באוגוסט הצהיר פטריק בברלי שהקליפרס שלו הם עדיין הקבוצה הטובה ביותר בלוס אנג'לס. ההצהרה שלו נשמעה די מצחיקה על רקע הסגל העמוק אך דליל בכוכבים של הקליפרס, לעומת הסגל המבטיח של הלייקרס שהתחזק עם מי שנחשב בעיני רבים לשחקן הטוב בעולם. עם קצת יותר מחודש שנותר לנו עד סיום העונה הרגילה, התברר שבברלי לא רק צדק, אלא צדק בענק. במפגש האחרון ביניהן, שהיה קרב ישיר על המקום בפלייאוף, הקליפרס ניצחו והגדילו את הפער בין הקבוצות לשישה משחקים. תיאורטי,ת הלייקרס עוד יכולים להתאושש ולקרוא תיגר על המקום השמיני במערב, אבל מעשית הסיפור ככל הנראה נגמר.
אז מי אשם בכישלון? אולי "כישלון" זו מילה חזקה, אבל אכן מדובר בכישלון. אף פרשן רציני או שפוי לא הימר על הלייקרס כמועמדים לזכייה באליפות העונה, אבל לכל הפחות הציפייה הייתה שיחזרו לראשונה מאז 2013 לפלייאוף במערב, עמוק ותחרותי ככל שיהיה. הבעיות התחילו דווקא במהלך ניצחון החוץ הענק במגרשה של האלופה גדולן סטייט, בדרך למאזן של 14-20. הפציעה שספג לברון במשחק גרמה לו להחמיץ מספר שיא של 17 משחקים ברציפות (לשם השוואה, בכל שנותיו הקודמות לא החסיר יותר מ-13 משחקים לעונה סה"כ). בלי ג'יימס הקבוצה סבלה מירידה חדה ביכולת על המגרש (מאזן 11-6), אך סבלה לא פחות ממה שקרה מחוץ למגרש.
אומרים ש"עם האוכל בא התיאבון", ועל רקע היכולת של לברון להמשיך ולשחק ברמה גבוהה, הלייקרס הריחו הזדמנות להנחית לצדו כוכב-על כבר עכשיו, במקום לחכות לקיץ הסוער של 2019. לצערה של הנהלת הלייקרס, ובראשה מג'יק ג'ונסון, המהלך להבאת אנתוני דייויס נכשל בגדול וגבה מחיר של פגיעה בחדר ההלבשה ובפרט בצעירי הקבוצה, שגילו שקבוצת הבית שלהם מיומם הראשון בליגה התכוונה לוותר עליהם. הכימיה הקבוצתית נפגעה, וגם כשלברון חזר הלייקרס המשיכו להציג יכולת לא משכנעת.
אפשר להאשים את ההנהלה שלא הצליחה לחזק את הקבוצה, ו/או את המאמן לוק וולטון שלא הפיק את המירב מהסגל (וישלם את המחיר בקיץ), ניתן גם לציין פציעות של שחקנים אחרים (בעיקר רונדו ולונזו בול), אבל אי אפשר לפטור את לברון ג'יימס מכל אחריות. המספרים האישיים שלו עדיין מדהימים (27 נק', 8.7 ריב' ו-8.1 אס' למשחק ב-51% מהשדה) ובקבוצה מנצחת הוא היה מועמד לתואר השחקן המצטיין של העונה. אבל הלייקרס לא מנצחים, ולראשונה מאז עונת 2006/7 לברון לא ייבחר לחמישייה הראשונה של הליגה (את מקומו צפויים לתפוס נכון לעכשיו יאניס אנדטוקומבו ופול ג'ורג'). בזמן שחבר'ה כמו ג'יימס הארדן וניקולה יוקיץ' הצליחו להוביל סגלים חסרים לניצחונות, לברון היה שותף מלא לירידת הקבוצה למאזן שלילי ולהפסדים לקבוצות החלשות במערב. תוסיפו לכך את הירידה בחשק שלו/יכולת לשמור, ותקבלו מצב בו מי שנחשב כ"תעודת ביטוח" להופעה בגמר הליגה מטעם המזרח, לא הצליח להוביל קבוצה עם לא מעט כישרון לפלייאוף במערב.
כיצד תשפיע העונה הזו על העתיד הקרוב של הלייקרס? ללא חיזוק רציני, ברור לכולם שהלייקרס לא יכולים להתמודד על אליפות. בעוד דייויס לא יכול לכפות מעבר אל הלייקרס לפחות עד קיץ 2020, הכוכבים הגדולים שמועמדים להצטרף לקבוצה הם קווין דוראנט, קוואי לנארד, קליי תומפסון והחבר לשעבר קיירי ארווינג, כולם שחקנים שכבר זכו באליפות. מלבד העובדה הלא חשובה ששמם הפרטי של כולם מתחיל באות ק', מה שעוד משותף לארבעת השחקנים הוא שבאופן מקרי או לא, כולם נבחרו על ידי לברון לקבוצה שלו במשחק האולסטאר. השאלה היא אם מישהו מהם יסכים לבחור בלברון כחבר עתידי לקבוצה בלייקרס?
ניסיון לנתח ברצינות את הסיכויים לכך לפני הפלייאוף לא יהיה רציני, אך כבר עכשיו ניתן להצביע על מספר קשיים. תומפסון נמצא בסיטאוציה מושלמת בגולדן סטייט, אם דוראנט יעזוב זה יהיה כדי להיות מס' 1 מובהק, בשביל להבין מה לנארד חושב צריך תואר שני במדעי המחשב, וקיירי כזכור כבר ויתר בעבר על התענוג. המשמעות בשיתוף פעולה עם לברון, ובטח שבלוס אנג'לס, היא לשחק תחת המון לחץ וציפיות, וכרוכה גם ביכולת להתמודד עם תרחיש בו טוב ככל שתהיה, הצלחת הקבוצה תיזקף קודם כל לזכות לברון. בכלל לא בטוח שזה מה שהכוכבים הנ"ל רוצים, וזה עלול להשאיר את הלייקרס במרדף אחרי שמות כמו קמבה ווקר וקריס מידלטון הפחות נוצצים.
לסיכום, אין כאן כל ניסיון לגמד את לברון או להביע ספקות לגבי היכולת האישית שלו. גם בעונה הבאה וגם בזו שאחריה ג'יימס צפוי להמשיך ולככב תוך שבירת שיאים היסטוריים. ואולם, בסופו של דבר קשה לי שלא לתהות בקול (ובכתב): האם הגיע הזמן להתרגל למציאות בה לברון סיים את חלקו כשחקן שמתמודד על אליפות?
לפנייה לכתב/ת 
