ברזילאים בטירוף, ברודי במדי ארה"ב וטיול עם אגדה / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר באליפות העולם בכדורסל ב-1970, בה התלווה ל"מר כדורסל" יהושע רוזין. מה קרה לפנות בוקר במלון בסראייבו, את מי רוזין הכתיר למצטיין ומה היה הקשר המשפחתי שהפקיד המציא
כמה שאירופה השתנתה עם השנים. ב-1970, יוגוסלביה אירחה את אליפות העולם בכדורסל, ופיזרה את משחקים בכל פינה במדינת הענק לפני פיצולה: ספליט וקרלובאץ (היום בקרואטיה), סראייבו (היום בבוסניה), סקופיה (היום במקדוניה) ולובליאנה (היום בסלובניה). וכשרציתי לנסוע לטורניר הזה, סוכן הנסיעות ישראל חליבנר (לא טעיתם, אותו אחד ששימש גם כמאמן כדורגל במכבי ת"א ובבית"ר ירושלים) קישר ביני לבין "מר כדורסל", יהושע רוזין.
גם המאמן האגדי רצה לנסוע ליוגוסלביה, אבל חיפש פרטנר שיבלה איתו את הנסיעה. בשבילי זו הייתה חוויה חד-פעמית, הזדמנות אדירה, להיות במחיצתו באירוע בינלאומי גדול כי מדובר באיש שכל עולמו היה כדורסל. אח, איזה איש היה רוזין. "הלו, אתה שם. היי גבוה, אתה הנמוך, אותך אני מחפש". לא היה לו זיכרון לשמות, וכך הוא כינה את שחקניו. אבל אם מיקי ברקוביץ', תני כהן-מינץ, מוטי ארואסטי ואחרים הגיעו למה שהגיעו, זה בזכותו.
בדרך לאליפות, הוא תפס אנשים בנמל התעופה, או במטוס, כולל כאלו שבכלל לא הכיר, והתחיל לדבר איתם משום מקום על כדורסל בלי שהבינו מה הוא רוצה מהם. אז טסנו מאתונה לבלגרד, ושם, אחרי מספר שעות המתנה היינו אמורים להמשיך לסראייבו. אבל נציג חברת התעופה "יאט" הופתע כאשר הצגנו בפניו את כרטיסי הטיסה - בגלל שנמל התעופה בסראייבו היה סגור כבר ארבעה חודשים לרגל שיפוצים. רוזין היה בטוח שמנסים לעבוד עלינו, ורק אחרי ויכוח ארוך עם נציג חברת התעופה שעלה לטונים גבוהים, השתכנע כי עלינו לנסוע ברכבת. הגענו לעיר בסביבות 03.30 לפנות בוקר, לא היה זכר למונית, ועשינו את הדרך למלון הנבחרות ברגל.
כאן כדאי לציין עובדה חשובה נוספת שלא כולם מודעים לה. טל ברודי כבר כיכב אז במכבי ת"א, והיה במשך שנים רבות סופרסטאר בנבחרת ישראל – אבל ב-1970 עדיין שיחק בנבחרת ארה"ב! כן, הוא היה אחד השמות שעזרו לה לסיים במקום החמישי באותו טורניר (כזכור, האמריקאים עוד לא שלחו אז נבחרות כוכבים לתחרויות הגדולות), כשלצידו משחק בין היתר ביל וולטון, ולי ולרוזין – שאימן את טל במכבי - היה חשוב מאוד לראות אותו באליפות. עד כמה חשוב? כשהגענו למלון לפנות בוקר, פקיד הקבלה במלון כמעט נפל מהכיסא כאשר רוזין ביקש ממנו לצלצל לחדרו של ברודי.
"הוא הבן שלך?" שאל הפקיד בתדהמה והוסיף: "יש לי הוראה מהמשלחת האמריקאית לא להעביר שיחות אחרי חצות. צר לי, יהיה עליך להמתין עד לארוחת הבוקר ב-9.30". כן, זה לא עזר לו. רוזין הרים את קולו ודרש מהפקיד לשוחח מיידית עם טל. ניסיתי להרגיע את הרוחות ולומר לרוזין שקצת לא נעים להוריד את טל ללובי בשעה כזו, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב. וכך, טל ברודי, שהיה שקוע בשינה עמוקה ולא היה לו מושג שאנחנו אמורים להגיע, קיבל הפתעה משום מקום – מה גם שהפקיד המסכן בכלל לא הבין את הסיטואציה ואמר לו שאבא שלו הגיע... תוך כמה דקות הוא ירד למטה וישב איתנו כשעתים בלובי המלון. טל היה נרגש מאוד. לנבחרת ארה"ב הוא הגיע אחרי שירותו בצבא האמריקאי (שיחק גם בנבחרת הצבאית), אבל הבטיח ליהושע כי יעמוד בדברו ויחזור לישראל ולמכבי ת"א אחרי האליפות. אגב, באותה אליפות טל ערך את ההיכרות הראשונה שלו עם מאמנה היהודי של נבחרת ברית המועצות, אלכסנדר גומלסקי, ומאז השניים הפכו לחברים טובים.
לאורך כל הדרך יהושע לא שבע נחת מהכדורסל שראה וביקר את מחדלי המאמנים – כולל גומלסקי והאל פישר האמריקאי. גם חלק מהשחקנים לא יצאו אצלו נקיים – אבל לברודי הוא רק פירגן, ואהב לומר: "רואים איך שיניתי את צורת המשחק שלו כשהיה אצלי". הוא גם טען שברודי היה השחקן המצטיין של האליפות, אבל כאמור, זה הספיק רק למקום החמישי, בעוד יוגוסלביה ניצלה עד תום את הביתיות וזכתה בכתר בפעם הראשונה בתולדותיה. עשרות אלפים יצאו לרחובות, חלקם בפיג'מות, וחגגו את הזכייה בשאגות אדירות: "פלאבי, פלאבי", (הכחולים).
חגיגות לא פחות גדולות, וקצת פחות מסודרות, נראו אחרי הניצחון 64:66 של ברזיל על ברה"מ. שמחת הקהל המקומי על הפסדה הקריטי של אחת היריבות העיקריות על התואר לא ידעה גבולות, ואיבדה שליטה כאשר השחקנים הברזילאים חזרו למלון. הם יצאו מגדרם, עלו בהתהלבות לחדריהם, יצאו למרפסות והתחילו להשליך למטה מכל הבא ליד. ואני מתכוון להכל: מיטות, ארונות ושאר ירקות. מנהלי המלון הזועמים נאלצו להזמין את המשטרה כדי להרגיע את הרוחות.
ועדיין, המשחק המדובר ביותר היה הפסדה השני של ברה"מ בשלב הגמר, 72:75 לארה"ב. המשחק הזה, אגב, החל באיחור גדול, אחרי שבחימום דריל הילמן נתלה על לוח הסל שהתנפץ. שמחתו של ברודי בסיום לא ידעה גבולות, והראשון שהוא תפס בסיום בדרכו לחדר ההלבשה הייתי אני. הוא חיבק ונישק אותי, ואמר: "זה הרגע הגדול בחיי, יותר מכל מה שעשיתי עד היום בארה"ב ובארץ". לאחר מכן, כמובן, הוא הצליח להתעלות לגבהים אחרים לגמרי.
לפנייה לכתב/ת 
