מה באמת עניין את היוונים בתחילת מונדיאל 1966 / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לרגעים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר בתחרות האתלטיקה ההזויה בין יוון לישראל בקיץ 1966. מי היה אחראי לכישלון של התקווה הישראלית טיבור פרקש, באיזו ענף הקטסטרופה הייתה גדולה במיוחד ומה קרה לכתב הצעיר כאשר ניסה להעביר דיווח לארץ. בונוס מיוחד - הקאמבק לאצטדיון השיש אחרי 53 שנה
ציירו לעצמכם תמונה בראש. זה יישמע לכם הזוי – ובעצם, כל האירוע בו אני עוסק הפעם היה די הזוי – אבל הכל קרה במציאות. לפני כ-53 שנה, בקיץ 1966. בימי הפתיחה של המונדיאל באנגליה, שהסתיים בזכייה המפוארת והבודדת של הנבחרת המקומית, התקיימה תחרות בינלאומית באתלטיקה בין יוון לישראל. תאמינו או לא, זה היה אירוע משמעותי שעודד עניין רב בקרב חובבי הספורט המדינה.
בסיום אחד מערבי התחרות נכנסתי לאחד המשרדים באצטדיון השיש באתונה כדי להעביר דיווח טלפוני לעיתון. אחד המאמנים הלאומיים, אברהם גרין ז"ל, היה לצידי מאחר שהתחייב להעביר דיווח משלו לעיתון "חדשות הספורט". קצת פרימיטיבי מצידנו, אבל ב-1966 לא הייתה דרך טובה יותר לעשות זאת. רק מה? עד שסיימנו, גילינו שאנחנו נעולים באצטדיון בלי יכולת לצאת, אחרי שהמשלחת כבר הספיקה לחזור למלון וכל האורות כבו.
כשגרין הבין שאין לנו דרך לצאת, הוא נכנס להיסטריה והיה קרוב להתקף לב. בהתחלה הוא חשב שאני מותח אותו, אבל ברגע שהאסימון נפל לו הוא מיהר להתקשר למלון. התגובה הצוהלת של חלק מחברי הנבחרת הייתה כדלהלן: "נעלו את גרין!" אחרי שסיימו את שאגות הגיחוך שלהם, נוצר הקשר עם השומר של האצטדיון שבינתיים כבר הספיק להגיע לביתו בפרברי אתונה, מרחק של יותר משעת נסיעה באוטובוס. כשהגענו לבסוף למלון, החבר'ה לא ויתרו על ההזדמנות לעשות מאיתנו צחוק.
אגב, הבעיות הללו לא היו מוגבלות לאתונה בלבד. זמן מה לאחר מכן יצרתי עם משלחת ישראלית למשחקי ספורט הפועלים בפריז. בערך 30 פעם אני ועמיתי יעקב אבישר שמענו את הטלפן הצרפתי מכריז: "אין עכשיו קשר לת"א". כן, לפני תחרויות בפריז שתינו כיד המלך שמפניה מהיקרות והמשובחות שהיו בנמצא, אבל כבל טלפון תת-ימי? תשכחו מזה. לעתים לקחו שלושה ימים להצליח לקיים שיחת טלפון בינלאומית.
אבל אני מתפזר - בואו נחזור לתחרות הבינלאומית ההיא באצטדיון השיש. העובדה שהמונדיאל התקיים באותם ימים לא הפריע ל"ידיעות אחרונות" לפתוח עמודים ולתת כותרות ענק לאתלטים שלנו, רק שלמרבה הצער, כל העניין הסתיים בביצועים די קטסטרופליים. אני חייב להזכיר כאן את יורם אהרוני, מורה בווינגייט וחולה אמיתי של היסטוריית האתלטיקה בישראל, שסייע לי רבות באיתור התאריך של התחרות המדוברת.
נכון, היו כמה תוצאות לא רעות לתקופה: יאיר פנטילט קבע שיא ישראלי בריצת 1,500 מטר, 3.52.6 דקות. שלמה ניצני ניצח ב-400 עם 48.2. מאיר יעקבי הגיע שני ביידוי פטיש עם 55.42 מטר. עודד גינדין, שהיה גם כדורסלן מצטיין מקיבוץ נען (שהחזיק אז בקבוצה בליגה הבכירה), ניצח ב-400 מטר משוכות עם 56.5 שניות. וגם חלק מהנשים עשו עבודה יפה: הקופצת למרחק סמדר מודעי ניצחה בתחרות, אנדרה אביגל עשתה זאת ב-80 מטר משוכות (12 שניות), והצטרפה לדבי מרכוס, אסתר ורון וחנה סמוך כדי לקבוע שיא ישראל ב-4X100 מטר, 49.1 שניות. אבל המכלול? אוי ויי...
המאמן הראשי של יוון, אוטו סימיצ'ק, הכין את ספורטאיו למפגש ההוא כאילו היריבה הייתה ארה"ב, ברית המועצות, מזרח גרמניה או ג'מייקה. "זו הנבחרת החזקה ביותר שהייתה ליוון אי פעם", הוא התפאר, "ואנחנו בכוננות להתמודדות הזו כבר חודשים" (כבר ציינתי שרמת הרצינות נראית קצת הזויה היום). סימיצ'ק ואנשי ההתאחדות היוונית אפילו ניסו למנוע את השתתפותו של אלעזר עזריאל הישראלי, סטודנט לקולנוע שלמד בפריז והגיע לתחרות – והאמינו כי מדובר בחיזוק מנבחרת צרפת! – אבל לבסוף הוא התחרה (3,000 מכשולים ו-10,000 מטר), ודי איכזב כאשר סבל בריצה השנייה מהתכווצות שרירים וסיים בהפרש גדול מהמקום המנצח. עוד קצת, והיו נועלים גם אותו באצטדיון...
והיה גם טיבור פרקש, הספרינטר שהיווה את התקווה הגדולה של ישראל בתחרות. רק שבריצה ל-100 מטר הוא הספיק לטוס חצי מרחק לפני שהמזניק החליט על זינוק חוזר בגלל פסילה של אחד הרצים. בריצה החוזרת הוא נדחק למקום השלישי (רק 11 שניות) והאשים את המזניק בנפילה. התוצאה הכואבת מכולן הייתה בקפיצה במוט. היווני המצוין פאפאניקולאו נכנס לתחרות רק בגבוה של 4.60 מטר, וניצח עם 4.92. התוצאות של הישראלים? יצחק לוי סיים עם 3.20, חנן פרנקל קבע 2.70... תוצאת הסיום של המפגש כולו: 166 נקודות ליוון, 46 לישראל.
לפני כשבועיים חזרתי לשם, לאצטדיון השיש היפהפה. ארבע תחנות ממרכז אתונה על אוטובוס התיירים הדו-קומתי האדום, ואתה שם. מרגש לחזור היום לאצטדיון שכשמו כן הוא - עשוי כולו שיש. העבר שלו מדהים: בשנת 330 לפני הספירה הוא שימש כהיפודרום (מסלול למרוצי סוסים), נבנה מחדש במאה השנייה לספירה כאצטדיון אתלטיקה ושופץ לקראת האולימפיאדה המודרנית הראשונה ב-1896. היום זה אתר עלייה לרגל, ותמורת חמישה אירו בלבד אתה מרגיש כמו חלק מההיסטוריה. ואותה תחרות מוזרה בימי תחילת גביע העולם – גם היא הייתה שבריר קטן מהרגעים שהרעידו את האצטדיון.
לפנייה לכתב/ת 
