"פספוס למדינה שאני לא באתלטיקה"
מאוכזב מהמדינה ("חסרה תרבות ספורט"), כועס על האיגוד שפיטר אותו ("היה צריך להתנהל אחרת") ולא רוצה שישברו לו את השיא ("כדי שימשיכו לזכור אותי"). אלכס אברבוך, פעמיים אלוף אירופה בקפיצה במוט, מדבר בלי חשבון. האיגוד: "תודה על תרומתו"
כמעט 30 שנה אחרי טבח י"א הספורטאים, אלכס אברבוך סגר במינכן מעגל ישראלי מרגש. הקופץ במוט שנולד בסיביר הפך לאלוף אירופה ב-2002 עם מדליית זהב היסטורית.
אברבוך, שעלה ארצה כמה שנים קודם לכן ואז עוד גימגם מילים בעברית, עלה לפודיום עם שני קופצים גרמנים. הוא התעטף בדגל, שם יד על הלב ולא יכול היה לעצור את הדמעות. רגע השיא בקריירה שלו נכנס לפנתיאון של האתלטיקה הישראלית. "העיניים שלי דומעות, בדיוק כמו העיניים של אלכס אברבוך", אמר בקול רועד השדר מאיר איינשטיין ז"ל.
ההישג המכונן הזה חיבר את אברבוך למדינה. הוא קיבל הרבה אהבה ומילא את האצטדיון בהדר יוסף בכל פעם שהגיע להתחרות באליפות ישראל. אברבוך שיפר שוב ושוב את השיא הישראלי שמחזיק מעמד עד היום 5.93 מטר ושם את המדינה על המפה בענף האולימפי הנחשב ביותר.
ביולי 2009 אברבוך תלה את המוט, עשה מיני-קאמבק אחרי ארבע שנים כדי לזכות בזהב במכביה ומאז ניסה לקדם את האתלטיקה שהוא כל כך אוהב בדרך אחרת, כשהקים מועדון בירושלים. בשנים האחרונות הועסק באיגוד האתלטיקה כאחראי על פיתוח הקפיצה במוט וקידום הנשים בענף מטעם אתנה. לפני שבוע זה נגמר. אברבוך פוטר.
"לא ידעתי שככה ישלחו אותי הביתה", הוא אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "הגעתי לשימוע ואמרו שם שלא היו מרוצים ממני - אתנה, איגוד האתלטיקה, מינהל הספורט. אם היו לא מרוצים, היו באים ואומרים לי מה לעשות ולתקן. אני לא באתי לעשות מיליונים, באתי לעזור לספורט הישראלי ולאתלטיקה".
אתה כועס על מישהו?
"כן. אם הייתה גישה אחרת, אולי זה לא היה מתפוצץ ככה. היה צריך להתנהל אחרת".
כועס על המדינה?
"המדינה זה בעיקר אנשים שתומכים בי, אבל היא יכולה לעשות הרבה יותר. הן עם הספורטאים והן עם המאמנים. אבל אם הייתי חוזר אחורה, הייתי עושה אותו דבר ומניף את הדגל כמה שיותר למעלה".
ייצגת את המדינה, ובסוף נשארת בלי כלום.
"לא הרווחתי כמו כדורגלן, אבל קיבלתי הרבה אהבה מאנשים במדינה ובעולם האתלטיקה, ועדיין זה לא מתורגם לפרנסה. אפשר לעשות הכל עם הידע שלי, רק שלא מתקדמים, וזה פיספוס למדינה שאני לא באתלטיקה".
"למה רק לי לקצץ?"
אברבוך מודה שנעלב ("אין לי בחירה, אני לא יכול ללכת לאיגוד אתלטיקה אחר"), ולמרות שהוא "יודע להתמודד עם זה", הוא מסביר בדיוק מאיפה מגיע הכעס: "שבע שנים עבדתי, ועכשיו רואים את ההישגים עם השיא הישראלי לבוגרות ועד גיל 16. בניתי צוות מאמנים בקפיצה במוט, ובאליפות ישראל ראו 12 קופצות. ואז ממה שאני מרוויח, 7,500 שקלים בחודש, מקצצים? אם רוצים לעשות סדר, למה רק לי לקצץ? באתי לעזור בשביל הארץ, לתת את כל התמיכה לילדים וכלים נכונים, הכל באהבה. אני אוהב את המדינה והייתי רוצה להמשיך לתרום במה שאני יודע הכי טוב. יש לי עוד הרבה מה לתרום לאתלטיקה ולקפיצה במוט. רק לפני שבוע עשינו השתלמות והבאנו את המאמן של שיאן העולם רנו לאבילני, זה היה רעיון שלי. היו לי חלומות שלא הצלחתי להגשים, כמו מדליה אולימפית, אבל יש לי עוד הרבה חלומות בתור מאמן, כמו להביא מסלול נייד לקפיצה במוט ולערוך תחרויות ראווה ברחבי הארץ".
אילו תגובות קיבלת אחרי הפיטורים?
"קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שאני אפילו לא מכיר. שלחו לי הודעות, לא יודע עד עכשיו איך השיגו את הטלפון שלי, אפילו חברי כנסת ושר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן שהבין שהיה פה משהו לא תקין, ראה כמה חשוב לי הספורט בארץ ואמר שיעזור לי. גם חברים רצו לדעת מה קורה, למה פיטרו אותי, והסברתי להם שגם אני לא ממש מבין".
אברבוך, יליד 1974, התחיל להתאמן כשהיה בן 9. כשעלה לארץ ב-1999 הפך תוך זמן קצר לאתלט הבכיר במדינה. במשך שבע שנים הידע האדיר שלו תורגם לאימונים ולפרויקטים באיגוד. אחרי שמשכורתו קוצצה הוא קיבל בחזרה 2,500 שקלים, אבל בסוף נשאר בחוץ ("עברתי משהו באתלטיקה, הבאתי הישגים ומדליות, כבוד למדינה, ולא הסכמתי לרדת בשכר").
"אולי יש דברים שהייתי צריך לעשות אחרת", הוא אומר. "לא ידעתי בעבר איך עובדת המערכת, ועכשיו אני יודע. הייתי צריך ללחוץ עוד יותר לעזור לספורטאים, וכשהייתי מנהל פרויקט לא התעקשתי שיגיעו לזה תקציבים. איך אפשר לעבוד ככה?".
למרות כל הביקורות והבלגן, גם הבת שלך דיאנה באתלטיקה, בריצות קצרות.
"אני מקווה שהיא תגיע להישגים ואז אשלח אותה ללמוד בארה"ב. זאת השקעה לטווח הארוך ונותן לה מסגרת".
"חשבתי לעזוב את הארץ"
מה אתה אומר על היחס לספורטאי עבר בארץ, כמו מיכאל קולגנוב או קונסטנטין מטוסביץ', שעזבו בסופו של דבר?
"חסרה בארץ תרבות ספורט. כל מי שמגיע לקריטריון של אליפות אירופה לבוגרים, זאת השקעה של 12 שעות ביום במשך כמה שנים. צריך לחשוב לטווח ארוך. צריך לשאול את המדינה למה לא השקיעו בהם. הם היו צריכים להישאר במערכת, להפעיל אותם גם בבתי ספר. הם היו יכולים לתרום הרבה, אין בכלל ספק".
חשבת פעם לעזוב את הארץ?
"כן הייתה לי תקופה כזאת, ב-2010, כשנגמר פרויקט המקצוענות (שנועד בין היתר כדי לקדם את הספורטאים לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 א.א), הלכתי ללשכת העבודה ולא הצלחתי למצוא משהו שמתאים לי. כבר רציתי לעזוב, עד שיום אחד פגשתי בן אדם ברחוב שהתחיל לשוחח איתי ושאל מה אני עושה עכשיו. אמרתי שאין לי עבודה. הוא אדם צנוע שלא רוצה להתפרסם, אבל סידר לי עבודה בחברת 'טבע' ורק בזכותו נשארתי בארץ. עבדתי שם שנתיים עד שחזרתי לאיגוד האתלטיקה שוב ב-2015. אנשים ב'טבע' היו בשוק ממה שאני עושה שם".
מה החלומות שלך לעשור הקרוב?
"אני יודע מה אני לא רוצה - קודם שלא ישברו את השיא שלי בשנים הקרובות, כדי שימשיכו לזכור אותי. בכל מקרה אני רואה את עצמי עדיין באתלטיקה ובספורט הישראלי".
מאיגוד האתלטיקה נמסר בתגובה: "הנושא המדובר נמצא כרגע בדיון בין עורכי הדין, מסיבה זו אנו מנועים מלהגיב. עם זאת, חשוב לנו לאחל לאלכס בהצלחה בהמשך הדרך, ולמסור לו תודה על תרומתו הענפה לאתלטיקה. דלתנו תמיד תישאר פתוחה בפניו".
לפנייה לכתב/ת 
