מים רותחים / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר בשנים המוקדמות של השחייה הישראלית. מהרס"ר יוסף טלקי והטלוויזיה שעשתה בלגן, דרך שלומית ניר-טור שקיבלה דובי משגריר אוסטריה ועד לאחמד המסתורי מדמשק והלינה בחדר המנקות
עם השנים הכדורסל הפך לענף המועדף עליי, וזה שאני מזוהה איתו. אבל מדי פעם, כאשר מצב הרוח לא משהו, אני מתגעגע לבריכה/אמבטיה של גן הדסה בתל אביב. למי שעוד זוכר, היא הוצבה על גבעה בתוך פרדס, באזור שכבר הפך מזמן לבניין עירית תל אביב.
נזרקתי לשם לראשונה בגיל שש לשיעורי שחייה מטעם החבל הימי בת"א, ובהמשך נמניתי על ילדי אגודת ב.מ.ע (ברית מכבי עתיד) שבמשך תקופה הייתה המובילה בישראל - עד שנכנסה לתמונה הפועל גוש זבולון, עם השחיינים חברי הקיבוצים מכפר המכבי, רמת יוחנן, אושה ועוד.
כפי שזו הייתה חוויה בלתי רגילה לבקר בכל הארץ במשחקי כדורסל שנערכו בלילות שבת במגרשים פתוחים, גם תחרויות השחייה ואליפויות המדינה היו אירועים שתמיד אהבתי במיוחד, גם בזכות סיפורי הצבע הבלתי רגילים שליוו אותן. ההגעה אליהן הייתה גם היא מעניינת: שבת אחת, עוד לפני שמונה בבוקר, כשנסעתי לתחרות, ערכתי היכרות עם שוטרים ממשטרת חדרה שתפסו אותי על נהיגה ב-15 קמ"ש מעל מהמותר. הכביש היה ריק לחלוטין, והשוטרים עם מד המהירות התחבאו בין עצי האקליפטוס. הסוף היה טוב, וקיבלתי אזהרה בלבד.
בפעם אחרת, לפני שהוצאתי רישיון, נסעתי לאליפות הפועל האזורית בקיבוץ חצור – מסע שלקח לי כמעט ארבע שעות. חיכיתי קרוב לשעתיים עד שמונית השירות לאשקלון שיצאה מכיכר המושבות בת"א תתמלא, ירדתי בכביש הראשי שמוביל לקיבוץ ותפסתי טרמפ לתחרות על טרקטור. את הדרך חזרה כבר עשיתי במשאית שהובילה חזרה את שחייני הפועל תל אביב.
וזה עוד כלום: אליפות ישראל לנוער ב-1969 נערכה לצלילי יריות. התברר כי במרחק לא רב מהבריכה בכפר בלום, מטוסי חיל האוויר הפגיזו קיני מחבלים. האווירה המלחמתית הבריחה כמה צופים, אבל לא אפילו אחד מהמתחרים. בשבילי, התחרויות והאירועים מסביב שנערכו באותו סוף שבוע היו אפילו בילוי.
מבחינת הדמויות המובילות בענף, אני חייב לפתוח עם יוסף טלקי ז"ל, שהיה לו חלק משמעותי בפיתוח השחייה בארץ. טלקי היה איש יוצא דופן מכל הבחינות, רס"ר באופיו ומאמן נבחרות השחייה של ישראל בין 1955 ל-1972. הוא היה מומחה עולמי מבחינת ידע וטקטיקות בשחייה, ואפילו מאמנים ועיתונאים מזרח-גרמנים, בשנים הגדולות (והמפוקפקות) של השחייה שם, עלו אליו לרגל באירועים בינלאומיים כדי לשמוע מה בפיו.
הוא היה פעיל במכבי צעיר בסלובקיה, ובסוף 1940 יצא לרומניה. ממנה הגיע לארץ ישראל על ספינת מעפילים שנתפסה על ידי שלטון המנדט הבריטי. הוא ואחרים גורשו על סיפון ה"פטרייה" שאמורה הייתה לעגון במאוריציוס ופוצצה על ידי ארגון ההגנה. טלקי היה בין הניצולים, מאחר שבהיותו שחיין הצליח להגיע לחוף. הוא נעצר ונכלא למשך כמה חודשים בכלא עכו.
"יוז'ו", כפי שכונה, תמיד היה במרכז העניינים, ועד כמה שהיה מומחה גדול - היה עקשן גדול עוד יותר, אחד שתמיד עמד על כך שהמילה האחרונה תהיה שלו. השחיינים הבולטים שגדלו אצלו היו ירדנה שאל, אברהם מלמד, עמיר לובן, שדר הטלוויזיה לימים משה גרטל, דני רבס ועוד. כשהגיע לקיבוץ כפר המכבי הוא מצא את מקומו בתחילה במספוא, אבל מהר מאוד התחבר לבריכות האזוריות. למרבה הצער, למרות הצלחתו הספורטיבית הוא לא היה מקובל במיוחד בקיבוצו – וזאת מאחר שהיה ראשון החברים שהתקין טלוויזיה בחדרו. באסיפת הקיבוץ אסרו עליו להשתמש במכשיר ודרשו ממנו לכסות אותו. הוא החזיר למתנגדים בכמה מילים נבחרות, ונשאר אאוטסיידר.
גם כמאמן הוא הכתיב לכולם מה לעשות, למרות שהקודקודים לא אהבו לקבל ממנו הוראות ולבסוף הדיחו אותו מהתפקיד. הוא ראה את היתרון שבתחרויות בינלאומיות והעדיף ששחייניו ייצאו לחו"ל מאשר שישתתפו במכביה. כשהיה צריך להכין את השחיינים לאירועים גדולים כמו אליפות אסיה, הוא העדיף להוציא אותם באופן פרטי לאליפויות אירופה. הוא דרש מהספורטאים משמעת ברזל, ופעם אחת, כשקיבלו שעתיים חופשיות לפני תחרות בחו"ל כדי לשבת במקום כלשהו על גלידה טובה, הם איחרו לחזור בעשר דקות וטלקי כבר עמד והמתין להם בלובי המלון.
אהבתי את החבר'ה האלה. יצאתי איתם לאימונים בשש בבוקר, נכנסתי איתם למים הקפואים בבריכה בשווייץ ועברתי איתם חוויות מדהימות. הנה אחת ביזארית במיוחד: בזכות קשריו של טלקי, הוזמנו השחיינים במשך שנים לתחרות "שבע הגבעות" היוקרתית, שנערכה מדי שנה במקום אחר. לרומא הגענו בתקופה של תערוכות ופסטיבלים, ובכל העיר הנהדרת הזו לא היה ניתן למצוא חדר מלון אחד לרפואה. במלון של השחיינים אמרו לי בנימוס: "מצטערים, אנחנו ב-120 אחוזי תפוסה", אבל אחרי אין ספור נדנודים הציעו לי את חדר המנקות – מה שנראה לי כמו פתרון סביר כאשר בדקתי אותו. מה שלא אמרו לי הוא שבארבע בבוקר המנקות מגיעות למשמרת ומתחילות לקחת מהארונות ציוד...
כשהגענו לתחרות "שבע הגבעות" באיסלנד (המזוודה שלי המשיכה לניו יורק, וכמה מהשחיינים השאילו לי בגדים עד שאסתדר), המשלחת גרמה לנדודי שינה לראש שירות הביטחון המקומי. אחרי אימון בוקר, אחת השחייניות ואביה המאמן הקדימו את החזרה למעונות הסטודנטים, שם הם התאכסנו. כאשר חזרו לשם שאר החברים, הם סיפרו כי כשנכנסו למעונות ראו אלמוני מנסה להיכנס לאחד החדרים, וכשהתקרבו ושאלו אותו מה מעשיו, טען שהוא אחמד מדמשק. הדבר הקפיץ את כולם, וראש ארגון הביון האיסלנדי בעצמו הגיע למקום ועשה שם פטרולים. האיש ליווה אותנו עד להמראה חזרה, ואחמד ההוא (אם היה כזה) לא נמצא עד היום.
במקרה אחר, טלקי הגיע עם המשלחת לבלגרד, שם ביקר אותו חבר אישי, שגריר אוסטריה ביוגוסלביה, שהזמין את כל החבר'ה למסעדת יוקרה. באותה ארוחה השגריר התאהב בשחיינית שלומית ניר-טור מאיילת השחר, "פיצי" כפי שכולם כינו אותה, וקנה לה דובי. שלומית, שזוכרת בפירוט את התחרויות הרבות שבהן השתתפה, מספרת שזה לא היה המקרה היחיד: "באולימפיאדת 1968 במקסיקו התאהב בי אתלט מוויילס בשם לין דייויס (האלוף האולימפי בקפיצה למרחק ב-1964, שנשא את דגל בריטניה בטקס הפתיחה במקסיקו, ר"נ). הוא השיג לי כרטיס לתחרות הבלתי נשכחת שלו, שם בוב בימון קפץ ל-8.90 מטר, שיא שהחזיק שנים רבות".
שלומית ממשיכה להיזכר: "רכז השחייה של הפועל ת"א, יצחק יחזקאל, הגיע לאמן את ילדי הקיבוץ ושם התחלתי. בגיל 11 וחצי עליתי לגמר אליפות ישראל שנערכה בקריית טבעון בבריכה שאורכה 33 מטר. כשראיתי את הגביע הגדול שתקבל המנצחת זה איתגר אותי עוד יותר, ורק הייתה לי בעיה קטנה: שאלתי את אבא שלי איפה נניח אותו כאשר אזכה. ובאמת זכיתי בו.
"במהלך אולימפיאדת טוקיו, שלח לי גרשון שפע גלויה וכתב לי שנתחרה יחד באולימפיאדת 1968, וכך היה. המשכתי באמונים אינטנסיביים בכפר הנשיא אצל טרי פלוצקי, אבל כשהשגתי את הקריטריון לאולימפיאדת מינכן ב-1972, שלחו אותי ללא מאמן. כשחזרתי לארץ עם הארונות של הנרצחים אמרתי למאמן שלי: 'אלוהים אוהב אותך', ולא הוספתי מילה".
לפנייה לכתב/ת 
