מווסטברוק עד דונצ'יץ': סיכום העונה הסדירה ב-NBA
מהגארד המפלצתי שממשיך לקבוע ציוני דרך מרשימים, האכזבה הענקית מבוסטון, הטרייד שעשוי להחזיר את דאלאס לגדולתה והשחקן שתוקע את מינסוטה. יאיר קטן מסכם את העונה הסדירה והארוכה ב-NBA
כנראה שקבוצות ה-NBA הבינו שהדרך היחידה שתשאיר את האוהדים מרותקים לליגה בעונה הסדירה, גם אחרי ההבנה שהתחדדה בשנים האחרונות שמה שקורה ב-82 המשחקים הראשונים כמעט לא רלוונטי בכלל לפלייאוף, היא להפוך את ההתרחשויות למוזרות. זו הייתה עונה משונה מאוד. מאוד מאוד.
היו לנו שיאים בלתי אפשריים ותצוגות אישיות מופרעות - אבל כאלו שהשאירו הרגשה מעט לא נעימה בנוגע לכוכבים שכופים את עצמם על המשחק ומעלימים את הקבוצה. הייתה לנו עוד עונה חזקה של גולדן סטייט - אבל מלאה בבעיות פנימיות ובמשברים מקצועיים. ולתוך הפויקה אפשר להשליך גם אגואים עצומים ומנופחים שעשו בעיות לבוסים, כוכבים שלא עמדו בציפיות וענף שב ההגנה הפכה בעיקרון להמלצה בלבד. קבלו סיכום זריז של העונה הסדירה, ובטוח שתרצו להתווכח על חלק מהבחירות.
שחקן השנה
מצטער, זו דעתי, ואתם מוזמנים להוציא את כל העצבים שלכם בטוקבקים. ג'יימס הארדן, כפי שכבר כתבתי בעבר, הורס את הכדורסל ואת יוסטון עם ההתפרעות חסרת הרסן שלו - ולא חשוב בכמה נקודות זה מסתכם. יאניס אנדטוקומבו קרוב מאוד, ממש מרחק נגיעה, אבל עדיין קשה לתת פרס כזה למישהו שעוד לא השפיע בקריירה על סדרת פלייאוף.
במקומם, בואו נסתכל קצת במספרים: 22.9 נקודות, 11.1 ריבאונדים, 10.6 אסיסטים. ראסל ווסטברוק מסיים בפעם השלישית ברציפות עונה עם ממוצע טריפל-דאבל, וזה מעיף את המוח למחוזות חדשים. עד לא מזמן, לסיים אפילו עונה אחת ככה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. ווסטברוק שומר על רמה מטורפת, בזמן שלמד להכיל לצידו את פול ג'ורג' ולתת לו להפוך לכוכב ההתקפי של הקבוצה.
השחקן הכושל של השנה
זוכרים את התקופה בה ראיתם את הילדים של בוסטון רוקדים על הפרקט ואמרתם לעצמכם: "וואו, מעניין איך הם ייראו כשקיירי ארווינג וגורדון הייוורד יהיו כשירים?" כן, בטח לא חשבתם שזה ייראה ככה. עזבו את העובדה שקיירי התברר כמנהיג וחבר לקבוצה די מזופת – זה הייוורד שבאמת לא עמד בציפיות.
יכול להיות שהפציעה האיומה במשחק הראשון של העונה שעברה קילקלה משהו בשטף, או שסתם נוצר שם תלכיד בו הפורוורד לא מתאקלם. בשורה התחתונה, הוא היה אמור להיות הסופרסטאר הנוסף לצד קיירי, שובר השוויון שייקח את הסלטיקס לגמר הפלייאוף ואולי גם לאליפות מפתיעה. זו הייתה פנטזיה - המציאות היא שמדובר בשחקן חלוד שלא חזר למי שהיה לפני שנפצע, וכרגע מהווה עול תקציבי ומקצועי.
טרייד השנה
היו כמה עסקאות מעניינות שיכולות עדיין להוכיח את שוויין בפלייאוף – למשל, ההתחמשות של פילדלפיה בג'ימי באטלר ובטוביאס האריס על חשבון הספסל שלה – אבל הטרייד הנפלא ביותר הוא זה שמצית את הדמיון לעתיד. זה הטרייד שיהיה זקוק לעוד מספר חודשים לפני שנראה את קצה הקרחון שלו, כי כרגע אין לנו דרך לראות אותו בפעולה.
הרגע בו קריסטפס פורזינגיס נשלח לדאלאס היה בסך הכל עוד חולייה בשרשרת ההחלטות הגרועות של הניקס, שהצליחו סוף-סוף לדייק בבחירה ולהשיג סופרסטאר (אם כי פציע), ואז השניאו עליו את המדיסון סקוור גארדן, אבל הוא גם יכול להיות הרגע בו נולד משהו מדהים בטקסס. אם פורזינגיס יחזור לעצמו אחרי ההיעדרות הארוכה, הוא ולוקה דונצ'יץ' יכולים להפוך לצמד האירופי הגדול בכל הזמנים ב-NBA. גרף השיפור של השניים הוא אינסופי כפי שנראים הדברים.
כישלון השנה
זו החלטה קשה למדי. מפתה מאוד ללכת על האופציה הברורה – הלייקרס של לברון ג'יימס. הם לא הגיעו לפלייאוף למרות שיש להם את לברון ג'יימס, למרות שלברון ג'יימס שיחק שם ולמרות שהקיץ לברון ג'יימס עבר לשורותיהם. אבל בסופו של דבר, צריך לקחת בחשבון שהבחור היה פצוע יותר מתמיד, שיחק לראשונה במערב הקשוח וממילא שמרנו לו מקום בקטגוריה הבאה. יש קבוצה שבגלל כל הסיפורים הגדולים שעולים מדי שנה הצליחה לחמוק מתחת לרדאר הביקורות – אבל הגיע הזמן לדבר עליה.
לאורך זמן רב, ב-NBA חיכו לצמיחה הסימולטנית של פילדלפיה במזרח ומינסוטה במערב, אחרי שצברו בחירות גבוהות ובנו לאט-לאט סגלים מעניינים. השנה זה התפרץ בפילי, וקרס בקול תרועה רמה במינסוטה. הפרויקט של טום ת'יבודו הסתיים באכזבה והוא פוטר, ג'ימי באטלר והפרצופים שלו עברו לפילדלפיה, ולמרות כל זה אתה מביט על השילוב של שתי בחירות ראשונות - אנדרו וויגינס וקארל-אנתוני טאונס - ולא מצליח להבין מה מונע מהקבוצה הזו להתפרץ. הבעיה טמונה בעיקר בוויגינס, שתקוע במקום כבר יותר מדי זמן ולא עושה שדרוג. יותר מאשר הלייקרס, מוזר לא לראות את הוולבס בפלייאוף.
ההחלטה הגרועה של השנה
היא הייתה גרועה בכל כך הרבה פרמטרים, שאי אפשר לסכם אותה רק בצד אחד של הסיפור. זה מתחיל באנתוני דייויס, שהחליט להפיל על ניו אורלינס באמצע העונה את הדרישה שלו לעזוב והשאיר אותה בלי מילים.
הוא הפך מגיבור הפליקנס לשחקן שהאוהדים לא מסוגלים לראות, אבל כולם תקועים אחד עם השני כי אם דייויס יחטוף ייבוש, ניו אורלינס תחטוף מראשי הליגה יותר ממבטים זועמים.
לדייויס בער לעבור כבר השנה לקבוצה חזקה, אבל חוץ מהלייקרס הלחוצים, אף אחד לא הסכים לשלם עליו ביוקר. וכך, לברון לחץ בפועל לשלוח ללואיזיאנה את כל הצעירים של הקבוצה כדי שדייויס יצטרף אליו, אבל הפליקנס לא לקחו את זה ברצינות. מה שיצא מזה הוא שכל החבר'ה האלה הבינו בדיוק מה לברון חושב עליהם וכמה הוא מחזיק מהם, ושיחקו בהמשך העונה בחוסר חשק. הלייקרס לא קיבלו את דייויס, וכנראה גם לא יקבלו אותו, וכולם יצאו לא מרוצים - כל אחד ואחד מהמעורבים בשטות הזו.
קבוצת השנה
אלו לא שחקנים מדהימים על הנייר: גארי האריס, ג'מאל מארי, מאליק ביזלי, מונטה מוריס. אפילו הסופרסטאר שמוביל אותם הוא אנטי-כוכב מוחלט בדמות ניקולה יוקיץ', שיודע לעשות הכל על המגרש אבל לא נושר ממנו אבק כוכבים. אבל כל העסק ביחד, העניין הזה שנקרא דנבר נאגטס, פשוט עובד.
יש פה כוכבית די רצינית, כי למרות ההתברגות המדהימה בחלק העליון של המערב, הנאגטס עדיין צריכים לשחק מול קבוצות חזקות ומנוסות יותר בפלייאוף, אבל לפני שנהפוך אותם לטורונטו החדשה (מה שעשוי לא לקרות), בואו ניתן להם צ'אנס. יש לדנבר הגנה מעולה, חיבור קבוצתי ומומנטום נהדר. מה שהיא עשתה העונה היה מיוחד.
מאמן השנה
בקלילות, מייק בודנהולזר. האיש שלמד כל מה שהוא יודע מגרג פופוביץ' הגיע בתחילת העונה למילווקי שחיפשה את מקומה בתוך צמרת המזרח שנפתחה מחדש בעקבות המעבר של לברון ג'יימס, ומסיים אותה במקום הראשון באזור לפני קבוצות עליהן דיברו כמועמדות רציניות יותר לגמר המזרח. זה לא רק יאניס האדיר שנהנה תחתיו, אלא גם שמות כמו קריס מידלטון שהפך לאולסטאר ומלקולם ברוגדון שעשה עוד זינוק.
בודנהולזר אינו פופוביץ'. הוא הסתגל מהר יותר מהמורה שלו לשינוי ההתקפי שעוברת הליגה, ובארה"ב טוענים שפשוט "שיחרר" את שחקני מילווקי שמרגישים חופשיים יותר על המגרש. אבל עם היסודות שספג כעוזר המאמן בסן אנטוניו והדרך שלו לפתוח מסלולים חדשים שמתאימים לכוח המרתק שיש לו בסגל, נוצר מאמן מבריק שמסוגל להצליח בתנאים שלו.
לפנייה לכתב/ת 
