איפה בניון ומאיפה סלאח / פלג בחמישי
שני כוכבים מהמזרח התיכון הגיעו לצמרת מולדת הכדורגל, אבל בעוד שהמצרי שפך מיליונים על כפר הולדתו, בן-ישראל קצת שכח מכור מחצבתו
הא לחמא עניא
מוחמד, יוסי, נגריג ודימונה
"אמרו טוטו־טרנר, טוטו־טדי, טוטו־ביטון, אז זרקתי אתגר ליוסי בניון. אמרתי שאם הוא רוצה להישאר, נקרא לאצטדיון על שמו. אם אלי טביב משחרר אותו, אנחנו מוכנים שיהיה הבעלים, שיהיה המנג'ר, שיהיה מה שהוא רוצה במקום בו גדל והתחנך, ויחד איתנו בעירייה נשקיע ונעלה את דימונה לליגת העל".
את החזון המרגש הזה השמיע ראש עיריית דימונה בני ביטון בנובמבר 2017, כשבית"ר ירושלים הגיעה למשחק ראווה בעיר הדרומית. כאלף תושבים הצטופפו במתקן המיושן, כדי לצפות ולהתגאות במי שגדל אצלם ועשה קריירה מופלאה. חודשיים אחר כך טביב דווקא שיחרר אותו, אבל בניון לא חזר לכור מחצבתו, תרתי־משמע. הוא עבר למכבי פ"ת, שב לבית"ר, ובשבוע שעבר הוכתר כמנהלה המקצועי (מבלי שהאצטדיון ייקרא על שמו).
"קיבלתם אותי אליכם כמו שנולדתי וגדלתי בירושלים", הוא כתב לאוהדים, שבאמת עטפו אותו באהבה. למחרת, לגמרי במקרה, הפסידה מ.ס דימונה למכבי שדרות במבחני העלייה לליגה א' ונפרדה מעוד חלום. חוץ מאצטדיון טוטו־יוסי.
שלום עמוס שריג, דובר עיריית דימונה. נסתם הגולל על שובו של בניון?
"כן, לצערנו. אבא שלו עובד עירייה והוא יודע מה אנחנו רוצים. אנחנו לא יכולים לפנות יותר ממה שפנינו אליו וליוסי. לצערנו הוא לא תמך בנו כספית, כלום".
אז ברור, בניון לא חייב להם כלום, בדיוק כמו שמועדונים ואוהדים אינם חייבים לערוך טקסים לשחקנים שתיזזו בין קבוצות. את העניין הזה שוכחים דמגוגים ופדגוגים למיניהם בתקשורת, שנוהגים לנזוף בקהל ש"לא יודע לתת כבוד" לכוכבים שתלו את הנעליים. פרשנים, במיוחד שחקנים שפרשו והחלו לפרשן, חזקים במשחקי כבוד.
"נותר רק לקוות שבכל אצטדיון אליו בניון יגיע, יידעו אוהדי הכדורגל בישראל לתת לו את הסטנדינג אוביישן הראוי", התפעם שדר וחופר ידוע. "אני מקווה שמכבי חיפה תערוך ליוסי אירוע גדול ומכבד לעיני שלושים אלף איש בסמי עופר", דיקלם באחד הערוצים מחנך אחר, שהוצג כ"יועץ אסטרטגי". ועל כך נאמר: פחחחח.
בניון הוא הכדורגלן הישראלי שעשה את הקריירה המרשימה ביותר, כולם יודעים. אבל למה שאוהדי באר־שבע יריעו למי ששכח מהקבוצה בה גדל? מדוע שבמכבי חיפה יתרגשו משחקן שבעיצומן של חגיגות הזכייה בגביע קיטר על היחס כלפיו ובישר על נטישה?
ואם כבר כבוד, עולה כאן גם שאלה הפוכה: רק לשחקן מותר להיעלב? עזבו את האוהדים בכל המקומות בהם שיחק, מה עם העיר שבה נולד והתחנך? האם לצפות משחקן שגרף הון במו רגליו, שיזרוק עצם לעניי עירו ויעזור להם לעלות על המפה, זו חוצפה שאין כדוגמתה, או שמא צדק ג'ון קנדי כשאמר: אל תשאל מה דימונה עשתה בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל דימונה?
דמויות להשראה, זה בטוח, לא חסרות. החל בלברון ג'יימס, שפתח בית ספר לילדים בסיכון בעיר בה נולד, דרך הפילנתרופ מחוף השנהב דידייה דרוגבה, ועד פול גאסקוין, שהזרים לא מעט כסף לקבוצה מעיר הולדתו, גייטסהד, ומנע את התפרקותה.
שלא לדבר על השכן מוחמד סלאח, שנבחר אתמול על ידי המגזין "טיים" בין 100 האנשים המשפיעים של השנה, וגם בשיא פריחתו בליברפול לא שוכח לרגע את הכפר ממנו הגיח לעולם, נגריג. בין היתר הוא תרם מיליוני ליש"ט לשיקום בית הספר, המתנ"ס והמסגד המקומיים, רכש ציוד לבית חולים סמוך, והעביר מאות אלפי דולרים למשפחות נזקקות, שהכירו לו תודה בציורי קיר ענקיים.
והעיקר שמחר בערב, גם יוסי וגם מוחמד יוכלו לשיר: "הא לחמא עניא/ די אכלו אבהתנא/ בארעא דמצרים".
האנטי־שמיים
ארבל, אוזן ויחמיר היקה
יחסה הפרובינציאלי של התקשורת כלפי שחקנים זרים אינו חדש. בכדורסל הם מוצגים כמשתמטי מס שתופסים מקום של ישראלים, למרות שבלעדיהם זאת הייתה ליגה למקומות עבודה. בכדורגל שולחים אותם הביתה אחרי שלושה משחקים בלי שער, למרות שבשביל "פסטיבל ירדן שועה" מספיק גם גול אחד בשלושה חודשים, בפוקס.
עם ה"זרים" שלנו אין להם שום בעיה. להפך, כשבירם כיאל לא שותף במשחק הגביע בו הפסידה ברייטון למנצ'סטר סיטי 1:0, סיכמו השדר עמיחי שפיגלר והפרשן עמרי אפק ש"בלי כיאל בגביע ברייטון מתקשה". ברור, איתו הם לא היו סופגים שער מאחת הקבוצות הטובות בעולם. "זהבי וחמד קורעים רשתות", התלהב אותו שדר במוצ"ש מגולים בליגה הסינית הראשונה ובליגה האנגלית השנייה. הרשתות, אגב, לא נקרעו.
אבל הכי אינפנטילים אלה השדרים והפרשנים שמסתלבטים על שמות זרים (בלי קשר לבדיחה הקורעת של אלי אילדיס, שקורא לחימקי מוסקבה "חיימקה"). כך היה גם במשחק בין מכבי חיפה למכבי נתניה בתחילת השבוע. "יחמיר זה שם יפה בתור שם פרטי, נכון?", אמר יורם ארבל על הקשר האלבני יחמיר היקה, וכדי להמחיש עד כמה הוא יפה, גם צעק בקול מוזר (כנראה חיקוי של אמא היקה): "יחמיר, תעלה לאוכל!"...
אורי אוזן, שחייב לפרשן כל דבר, הגיב מיד: "מעורר הרבה אסוציאציות"... אילו אסוציאציות חכם אוזן לא פירט. יחמיר, אגב, זה שם שמקורו אמריקאי ופירושו "אמין" או "מהימן", אבל את ארבל הוא מצחיק ולאוזן עושה אסוציאציות. ותחשבו מה היו אומרים פה על שדר ספרדי או אנגלי שהיה צוחק משמות כמו "האים" או "אייאל" (שעושה אסוציאציות ליחמור). אנטי־שמי!
הגימיק
אלונה ברקת, המצע והמרור
כמה ימים אחרי שהתראיינה בלי הפסקה, נענתה לכל סלפי, הצהירה כי "הגיע הזמן שלדרום ולצפון תהיה נציגות בממשלה" (כנראה התכוונה לצפון ת"א), ואף ירדה לדשא כדי ללחוץ את ידי השחקנים לפני סתם משחק ליגה נגד בני־יהודה - פתאום הפוליטיקאית אלונה ברקת הרבה פחות נגישה לציבור. אפילו לא בוועדת הבחירות המרכזית, שם עשו ראשי הימין החלש לילות כימים כדי לגלות את ה"נ" שלהם ולקושש קולות כשרים לפסח.
שלשום הגיעה הבעלים של הפועל באר־שבע להרמת כוסית במועדון, ואמרה בין השאר כי "לאחר יציאת מצרים עם ישראל למד, בדרך הקשה, לראות את היעד בסוף הדרך בהתאם לחזונו של משה רבנו". פרשני המקרא והכדורגל, שמכירים גם את חזונו של משה חוגג, טוענים כי היה בכך רמז לכוונתה להמשיך בפוליטיקה, והשאלה המסקרנת היא: באיזו מפלגה? כלומר בעזרת המטה של איזה נביא היא תוכל לחצות את אחוז החסימה?
מכיוון שאת המדיניות הרופסת של הליכוד בעזה ברקת תקפה בנחרצות, ולאור הכרזת מפלגתה כי תאלף את בית הדין הגבוה לצדק, דומה שהאופציה היחידה היא לחבור למשה פייגלין ולהקים את מפלגת "הזהות החדשה". במקום השלישי ברשימה הם יוכלו להציב את שיר צדק, ולהכניס למצע את המאבק על לגליזציה של תוספים אסורים.
הפופוליזם
סמואל וזלקה חולקים משואה
החותרת הפראלימפית מורן סמואל וכדורגלן הפועל חדרה מנשה זלקה נבחרו להדליק משואה ביום העצמאות. "השניים הם סמל ומופת לעוצמת הרוח בספורט הישראלי", אמרה שרת הרוח והצלצולים מירי רגב. "הם מביאים כבוד עצום וגאווה ענקית למדינת ישראל". אז מדוע שניהם צריכים לחלוק משואה אחת?
לא מעט ספורטאים הבעירו משואות בהר הרצל, רובם המכריע עשה זאת בלי שותפים. אבל לפעמים הוועדה דוחפת עוד מישהו לאותה אבוקה, כי 12 המשואות מסמלות את 12 השבטים וצריך לרצות את כולם. אלא אם כן זלקה מייצג את חצי המנשה.
לפנייה לכתב/ת 
