מרחפת כמו פרפר, עוקצת כמו דבורה
מה הקשר בין גולדן סטייט למוחמד עלי, איך מבדילים בין שרופים לטרמפיסטים, ולמה לעזאזל לא התערבתי עם השחצן מיוסטון? ליאור איגל בילה עם אוהדי הווריורס בבר ספורט ועלה איתם לגמר המערב. צפו בחגיגות מאוקלנד
על הקירות של "דה אתלטיק קלאב", בר ספורט שנולד לפני שנה באפטאון אוקלנד, תלויות זו לצד זו תמונות ממוסגרות של אגדות עבר. פה קארים קובר סקייהוק מעל ווילט, שם ג'קי ג'וינר קרסי משייטת מעל משוכה, הנה בובי מור ניצב מעל העולם ומניף את גביע ז'יל רימה בענף המוזר ההוא של האירופאים והדרום-אמריקאים.
אבל יש תמונה איקונית אחת שלא רואה את האחרות מיארד. בנובמבר 1966, באולם האסטרודום ביוסטון, העדשה של הצלם ניל לייפר לוכדת ממעוף הדבורה את מוחמד עלי מרים צמד כפפות לשמיים רגע אחרי שהפיל לקרשים את קליבלנד וויליאמס בסיבוב השני של הקרב על אליפות העולם. בטווח הקצר, עלי ישמור על החגורה במשקל כבד. בטווח הארוך, ייזכר כגדול מכולם. בפינה הנגדית מוטל יריבו חבוט, כואב ומושפל, בזמן שהשופט רוכן מעליו ובודק אם הוא שמיש להמשך הקרב.
יותר מחצי מאה מאוחר יותר, הכל מתחבר. עוד אלופה מכהנת מגיעה ליוסטון, מכניעה את הטוענת לכתר בסיבוב השני ונשארת חזק בתמונה. בטווח הקצר היא אמורה להזמין מהצורף טבעת רביעית בחמש שנים. בטווח הארוך היא תחזק את הקייס שלה בדיונים על הגדולה בכל הזמנים.
כן, גולדן סטייט מסתמנת כמוחמד עלי של הכדורסל. דוראנט (כשהוא לא פצוע) וקרי (כשהוא לא גרוע) מנחיתים את האגרוף ברגעים המכריעים, גרין מספק את הפה הגדול, איגודלה תורם ניסיון, וקליי הוא כמובן קסיוס. כל הקבוצה ביחד מציגה דומיננטיות שלא נראתה מאז ימי הבולס בניינטיז, ויש שיילכו אחורה אפילו עד הסלטיקס בסיקסטיז.
אם הווריורס הם מוחמד עלי, הרוקטס הם קליבלנד וויליאמס. עושים קולות של צ'לנג'רים ומסיימיים כשטיח. לימים וויליאמס אפילו הלך לעולמו ביוסטון, בדיוק כמו התקוות של הארדן ומקהלת הזייפנים שלו, ששוב נחנקה בטויוטה סנטר. מסתבר שגם במוות הכל מתחבר.
מהשרופות עד האדישים
שעה לפני משחק 6 בחצי גמר המערב, כבר אין בבר מושב אחד פנוי. הקומה הראשונה פקוקה, הקומה השנייה צפופה, כנ"ל הטריבונה (כן, הרימו כאן טריבונה של אצטדיון, וכן, זה מגניב כמו שזה נשמע). אין ברירה, נעמוד.
את 500 אוהדי הווריורס שנהרו לכאן אפשר לסווג די בקלות:
1. השרופות והשרופים. או בקיצור (שדווקא מאריך), die-hard fans. אלה שבאים עם גופיות רטרו ומתגאים במור"ק מהימים שבהם עלייה לפלייאוף הייתה מביאה אנשים לקפוץ למזרקות באוקלנד. "אכלנו הרבה שיט כדי להגיע לאן שהגענו", אומרת בגאווה קיי (32), שלובשת מספר 23 על הגב - לא דריימונד גרין חלילה אלא ג'ייסון ריצ'רדסון, שכיכב בווריורס בעשור הקודם. "אנחנו לא כמו כל אלה שהצטרפו אלינו אחרי הגמרים והאליפויות". אה, כמו קווין דוראנט? שאלתי. לא צחקה.
2. הטרמפיסטיות והטרמפיסטים. ל"אלה" שקיי דיברה עליהם האמריקאים קוראים bandwagon fans. קופצים על העגלה רק אחרי שהיא מתחילה לגלגל ניצחונות. שאלת זיהוי אחת פשוטה תספיק בדרך כלל לאתר אותם: מי היה המאמן האחרון של הווריורס לפני סטיב קר? "אין לי מושג", מודה מייקל (22). בתיכון היינו קוראים לזה מ.ש.ל.
3. האדישות והאדישים. סוג של גרסה ספורטיבית למעשנים חברתיים. בניגוד לטרמפיסטים, תושבי קטגוריה 3 אפילו לא מתאמצים לזייף התעניינות בנעשה על הפרקט. "אנחנו חמישה חברים שרואים משחקים יחד כבר כמה שנים", אומר דניאל (28). "אם נעלה לשלב הבא, יופי. אם לא לא קרה שום דבר. העיקר זה לבלות עם החבר'ה". או בקיצור (שהפעם באמת מקצר), אוהדי קקמייקה.
לא במקרה צוינה גם הגרסה הנשית. אם בארץ לפחות 80 אחוז מהצופים באירועי ספורט הם גברים, כאן זה פיפטי פיפטי, עם יתרון קל לנשים. מעודדות יותר, מעורבות יותר, מתלהבות יותר. במקום שרת ספורט, בארה"ב יש פשוט תרבות ספורט. עדיף, לא?
מהבוס עד הדי-ג'יי
מול 500 הצהובים-כחולים מסתובב אוהד אחד בחולצה אדומה. שני מטר גובה, מטר וחצי רוחב, ארבעה מטר שרשרת זהב, שקורא לעצמו "דיפולס הבוס".
נו, דיפולס, מי מנצחת היום?
אחרי סינון התיאורים הגרפיים של כל מה שהרוקטס יעשו לווריורס, נשארנו עם משפט אחד שאפשר לעבוד איתו: "בלי קיי-די אין לכם סיכוי. רוצה להתערב? 500 דולר".
אני לא מהמר על ספורט, אבל אפשר להתערב על צדק אם אתה רוצה.
"גט דה פאק אאוט אוף היר".
ג'אמפ בול ראשון, ומהר מאוד מתברר מי יהיה הכוכב האמיתי של הערב הזה: אר-ג'י הדי-ג'יי. על העמדה שלו נתלה דגל ווריורס ענק, והמשימה שמוטלת עליו די מורכבת: להרקיד את כולם במשך שלוש שעות ברוטו. לפי התכנון, כל מהלך גדול של קרי אמור לגרור השמעה של שיר ראפ, נניח הפתיח של הנסיך המדליק מבל אייר. הבעיה שבמחצית הראשונה קרי נראה פחות כמו הנסיך המדליק ויותר כמו קרלטון (לא הייתם טינאייג'רים בשנות התשעים? דלגו לרפרנס הבא).
מ-0 עד 33
הרוקטס עולים לפלוס 7, ו"דה אתלטיק קלאב" נהיה קצת יותר שקט. מספיק שקט בשביל שנשמע את סייגן ("כמו מייגן רק עם ס', אבל אני לא הייתי מתחתנת עם ג'ינג'י"), בת 33, מסננת בעצבים: "נו כבר, סטף, אכפת לך להופיע סוף סוף למשחק גדול?". מלאני ("זה בסדר, אין צורך לציין את הגיל שלי") מזכירה לחברתה כפויית טובה שרק יומיים קודם קרי היה זה שסידר לשתיהן ניצחון עם הופעה הירואית אחרי הפציעה של דוראנט. סייגן לא משתכנעת: "זה עדיין לא מספיק. הוא לא מספיק טוב בפלייאוף הזה".
אז סטף עובר למוד שיכנוע. הוא קובע שיא קריירה במחצית פלייאוף אחת, 33 נקודות (כלומר 33 יותר ממה שהיה לו בראשונה), קליי שוב קסיוס, האלופה מנצחת 113:118 ומשלימה 2:4 בסדרה. אבל הכי הרבה אהבה מקבל כאן קבון לוני, היחיד שזוכה לשיר משלו: "לוווווווווווווני! לווווווווווווווני! המשחק אולי נגמר, אבל המסיבה רק התחילה. די-ג'יי אר-ג'יי איז אין דה האוס.
עכשיו סטף, קליי ולוווווווווווווני מחכים שדוראנט יחזור בזמן לפתיחת גמר המערב מול דנבר או פורטלנד (משחק 7 הערב ב-22:30). נכון, הם חזקים גם בלעדיו, אבל איתו הם עוד יותר מוחמד עלי.
לפנייה לכתב/ת 
