ספורט על הכוונת / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, ונזכר הפעם בכל מבצעי האבטחה המסובכים בהם נתקל כעיתונאי ישראלי ברחבי העולם. מהמאבטח הצמוד בבואנוס איירס עד למכשירים המפורקים – כך המדינות השונות עושות הכל כדי לשמור על ספורטאים כחול־לבן
למרות שאויבינו מעולם לא הפסיקו לרדוף אותנו, ספורטאי ישראל המשיכו להתחרות בנחישות בכל מקום ובכל מסגרת אפשרית לאורך שנות קיומה של המדינה. ההבטחה שנתן שמואל ללקין (ראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972) אחרי רצח י"א הספורטאים, כי נמשיך להופיע בכל מקום בעתיד, מומשה. אבל כמובן שבכל המקרים מדובר במבצע אבטחה מסובך, שנועד לשמור על שלומם על המתחרים.
כאשר אני מביט לאחור על כל מה שעברתי כעיתונאי מבחינה ביטחונית, זה נשמע כמו חלום בלהות. מיד אחרי הטבח במינכן, שוכנה משלחת ישראל למשחקי ספורט הפועלים במחנה צבאי באוסטריה – ולא הייתה יציאה משם ללא עין בוחנת.
בעיר הנמל היוונית פטראס, אליה הגיעה נבחרת הכדורגל למשחק ידידות (ואפילו ניצחה 0:1), הוטל על כל מי שהגיע עם המשלחת איסור יציאה למרכז העיר, ולכל אחד מהיוצאים הוצמד מאבטח. וככל שהאירוע היה גדול יותר, האבטחה קפצה לממדים מטורפים. לאירועים בסדר גודל של אולימפיאדה יצאו גם אינספור מאבטחים מישראל בתיאום עם השלטונות המקומיים. רק כדי להבין את גודל ההשקעה, תחשבו על כך שבאירוע אחד בו נכחנו נח קליגר ז"ל ואני בבואנוס איירס, הוצמד לכל אחד מאיתנו מאבטח.
שחקנים זרים בראשית דרכם בקבוצות ישראליות הופתעו, ולעתים גם נבהלו, כשראו את שיירות האופנועים והמכוניות שליוו את הישראלים בחו"ל. על הגגות שממול המלונות והמתקנים עמדו חיילים ושוטרים חמושים. בכניסה למלונות ניצבו מאבטחים שחשדו בכל מי שהתקרב, והיה צורך באישורי כניסה מיוחדים. במסדרונות ניצבו שומרים עם נשק דרוך. נהגי האוטובוסים קיבלו הוראה לפיה הם חייבים לשנות את המסלול בכל נסיעה לאצטדיון או לאולם כדי להטעות את האויב. באירועים רשמיים גלויים הייתה גם אבטחה אווירית שבוצעה באמצעות מסוקים שחגו שעות רבות ביממה מעל המתקן הספציפי בו התחרו או התגוררו הישראלים. לעתים זו הייתה יותר מאבטחה – אלא כמעט תהלוכה בדרך לאולם, מה שהפך את המבצע החשאי לגלוי.
לא סתם זה נשמע לכם כמו הפקה רצינית. לעתים הישראלים הפכו לנטל על המקומיים, בעוד הוצאות האבטחה צמחו עוד ועוד. ועדיין, בין אם אוהבים אותנו או לא, במדינות השונות כמעט לא נשמעו קולות נגד האבטחה. פה ושם היו ביטולים או ויתורים על הזמנת קבוצות, אבל בקטנה. בטורקיה, ביוון, באיטליה, בצרפת, וגם באוסטרליה, בתאילנד וברחבי ארה"ב – ממדינה למדינה, כוחות הביטחון המקומיים התחרו ביניהם במפגני השמירה. באולימפיאדת לוס אנג'לס, למשל, גם אחרי חודש שלם של היכרות השוטרים המקומיים נותרו קשוחים ויעילים, וטוב שכך. כל חפץ חשוד מקפיץ אותם. בשביל הקבוצות שמרבות לצאת לחו"ל, העניין הוא כבר חלק מהשגרה. עם השנים, אנשי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כבר הכירו מקרוב את המאבטחים שהוקצו להם.
כל האופרציה הזו יוצרת מצבים משונים. במקרה אחד באיסטנבול, נהג האוטובוס התבלבל בגלל השמירה הקפדנית והוראות השוטרים, ובמקום לנסוע ישר כשהיה במדרון נסע ברוורס – ואי אפשר לומר שזה לא היה מפחיד. אבל בכל מקרה, גם אם איזה אוטובוס נתקע ולא יכול היה להמשיך, המאבטחים יצרו סביבו רשת ביטחון, הוציאו תמרורים וסגרו את הכביש עד שהגיעה הסעה חלופית. היו גם שני מכשירים אלקטרוניים שהלכו לי לעזאזל בגלל שפורקו במהלך הבדיקות, אבל טוב שכך.
אנחנו נמצאים היום בעולם אחר. כל אולימפיאדה בתורה הפכה למבצע אבטחה מתוחכם יותר, עליו עובדים בשיא המרץ במדינות המארחות, וכל כפר אולימפי הוא מבצר המצויד באמצעי האבטחה המשוכללים ביותר. אחרי הכל, לא רק הישראלים נמצאים כיום על הכוונת – למרות שהם עדיין מטרה מרכזית – אלא גם אירופים ואמריקאים ואוסטרלים. המיומנות גדולה יותר מבעבר, והמסקנות שהוסקו עם השנים יצרו קו חשיבה יסודי ומשודרג. וכך אנחנו מתנהלים כבר עשורים רבים, כשבכל מקום נעשים כל המאמצים למנוע אסון. האם יהיה לזה סוף יום אחד?
לפנייה לכתב/ת 
