הזעקה של אמייה טגה
אחד הספורטאים הראשונים שהביע מחאה חברתית, רותח. המשטרה? "המפכ"ל לשעבר אומר שהאתיופים הם חשודים טבעיים". הממשלה? "יש אזרחים שמרגישים שדמם הפך להפקר". הגזענות במגרשים? "יש יותר מודעות אבל אין שינוי מהותי". שחקן העבר של מכבי נתניה והנבחרת הצעירה עולה להתקפה ונלחם למען העדה האתיופית
"יורים בנו כמו ברווזים, זה נורא". ככה, בקול שקט ועצוב, פותח אמייה טגה את השיחה. הוא מתקשה להתאושש מאז ירי השוטר שהרג את סלומון טקה ז"ל בקריית־חיים.
שחקן מכבי נתניה והנבחרת הצעירה, שפרש לא מזמן, הוא אחד הספורטאים הראשונים שהביע מחאה חברתית בהיותו כדורגלן פעיל והשתתף במאבקים חברתיים למען בני העדה האתיופית ובכלל. שלשום לקח טגה, כיום חבר מועצת העיר נתניה, את הזעם והתסכול ויצא אל מחלף פולג, שם הפגין יחד עם מי שהוא קורא להם "האחים שלי".
זו אמירה קשה, ששוטרים יורים עליכם כמו במטווח.
"זו המציאות לצערי. דפוס התנהגות שאף אחד לא רוצה לקחת עליו אחריות ולעקור אותו מהשורש. התיקים האלה מסתיימים ללא כתבי אישום והמציאות היא שאתה מסתכל על אלפי נערים בעיניים, ואתה לא יכול להגיד להם שהם לא יהיו הבאים בתור. זה מפחיד. הלכתי להפגנה בנתניה ובשלב מסוים אמרתי לנערים שהיו שם: 'לכו הביתה. זהו, מספיק'. ואז הם הסתכלו עליי ושאלו: 'נו, ונניח שהלכנו הביתה, מה אז? הכל יהיה בסדר?' ואתה בפנים יודע שהירי הזה חוזר על עצמו בריטואל זוועתי. אני אשקר להם ואגיד שיהיה בסדר?"
הפעם, טגה הרבה יותר נחוש וזועם במחאה שלו: "על מה כל המהומה? על זה שאני רוצה להיות שווה בפני החוק. אף אחד לא מבקש הנחות או טובות. להזמין הרצאות כדי שיכירו את המאכלים האתיופיים, זה לא מעניין אותי. אני מבקש רק דבר אחד: תנהגו בי ובאחים שלי על פי החוק. עשיתי עבירה? אני איענש. אבל אל תירו בי כמו במטווח".
ולא נוהגים עם בני העדה על פי החוק?
"חד־משמעית לא. המדינה אומרת את הדברים האלה, ועדת פלמור הגיעה למסקנה שיש שיטור יתר ואתה רואה את הסטטיסטיקה. המפכ"ל לשעבר אומר שהאתיופים הם חשודים טבעיים, אז מה יגיד השוטר הפשוט שעבורו המפכ"ל הוא חצי אלוהים? נער לבן יכול גם להתחצף לשוטר ובחיים לא יוציאו אקדח ויירו בו".
אני מניח שנתקלת בגזענות גם במגרשים.
"נתקלתי בזה מהצד של האוהדים עם כל מיני קללות גזעניות, אבל זה רק דירבן אותי. כשחקן צעיר זה היה דבר לא קל, אבל לקחתי את זה למקום אחר. בכלל, אני רואה את המבט העקום והגזעני בכל מקום, גם בחנויות או כשאני נכנס לבניינים מפוארים. כבר מהמבט אתה קולט שהם כאילו אומרים: 'מה אתה עושה פה?' אבל אני לא מתרגש, מספיק חזק".
אתה מרגיש שלפחות על הדשא יש שינוי לטובה בתופעת הגזענות?
"יש יותר מודעות אבל אין שינוי מהותי, אולי מינורי. הקהל הוא אותו הקהל והגזענות עדיין ישנה בקרב האוהדים. עד שלא תהיה אכיפה תקיפה, לא יהיה שינוי אמיתי".
ובחדרי ההלבשה?
"לשמחתי, מעולם לא הרגשתי גזענות בחדר הלבשה. כשאני חושב על זה, מעולם לא היה מקום שהרגשתי בו יותר בנוח מאשר חדר הלבשה של קבוצת כדורגל. זה היה עבורי המקום הכי טבעי, גם כשלא היו איתי בני העדה. בכלל, ספורט זה מקום מכיל, אבל זה לא מייצג את מה שקורה בחברה הישראלית. בגלל זה אני ממליץ לילדים לעסוק בספורט. יש ילדים שרק בגיל 18 אולי יפגשו נער אתיופי בצבא".
בשונה מהתקופה בה עלית לדשא עם חולצה למען שחרור אברה מנגיסטו, עושה רושם שבמחאה הנוכחית יותר כדורגלנים ממוצא אתיופי מתבטאים בצורה פומבית.
"נכון, כי זה משהו שנוגע ובוער בהם. כיום השחקנים מביעים דעה ברורה בפוסטים ברשתות החברתיות. הם מבינים שכולנו באותה סירה ושלספורטאי יש השפעה".
איך הרגשת כשמנשה זלקה הדליק משואה?
"גאווה גדולה. זה רק מראה לך על האופי של הקהילה ה־אתיופית. זלקה עשה מה שאף כדורגלן לא עשה, זנח את הספורט והקריירה לטובת הצבא. ומה שכואב הוא שעם כל זה, גם לזלקה אין חסינות".
שמעת את התגובות בסגנון: 'איבדתם אותנו ואת האמפתיה למאבק שלכם'.
"תעשה לי טובה. אני לא צריך את כל האמפתיה והשמפתיה. איבדנו אתכם? בסדר, אני נלחם על החיים שלי. כשבן אדם נלחם על החיים שלו, מה הם מצפים שנעשה, שאני אשב בחיבוק ידיים ואחכה? שאספור את הקורבנות? בשנת 2003 אחיו הצעיר של אבי מצא את מותו בהיתקלות עם שוטרים, פשוט כי קל יותר לשלוף מולו".
אתה עצמך נתקלת בזה?
"בוא אספר לך משהו. לא מזמן הגעתי לפגישה, ובמקרה יצא משם אדם מצמרת המשטרה. עכשיו תבין, לא פגשתי אותו בסמטה חשוכה או בבניין אפלולי, אין לי עבירות פליליות ואין לי שום הסתבכויות עם המשטרה, אבל באותן שניות עבר בי איזה פחד, והיה לי חשוב שיהיו אנשים סביבי כדי שלא יגידו 'הוא עשה משהו'. וכל זה כשאני אדם בוגר, מכירים אותי, אני חבר מועצה והכל, ועדיין עבר בי לשנייה איזה פחד. אז נופל לי האסימון: אלוהים, איך אותו ילד מרגיש בסמטה החשוכה כשהוא פוגש את אותו שוטר זוטר.
"אתה מבין? עם זה ילדים גדלים. אנשים עברו תלאות כדי להגשים את החלום הציוני, להגיע לירושלים, ואנשים פה קוברים את הילדים שלהם, על מה? על כלום".
לפנייה לכתב/ת 
