הילד הנצחי: דני אלבס פורח בגיל 36
מי שזכה כבר בכל תואר אפשרי, 42 כאלה ליתר דיוק, מחפש להניף גביע נוסף - הפעם כקפטן נבחרת ברזיל בקופה אמריקה הביתית. על הדרך הוא ממשיך את המסורת והופך לאחד המגנים הגדולים בהיסטוריה
אין אף שחקן בהיסטוריה העולמית שרשם מספר כזה של תארים. הקרוב ביותר הוא חוסאם חסן שבמהלך הקריירה המפוארת שלו זכה ב-41 תארים בקבוצותיו ובנבחרת מצרים. אנדרס אינייסטה, ששיתף פעולה עם אלבס בברצלונה, זכה ב-37 תארים. לאו מסי? המאזן שלו מסתכם ב-32 תארים. כריסטיאנו רונאלדו משתרך הרחק מאחור עם 27 תארים. כדי להבין עד כמה ההישג של אלבס הוא פשוט מטורף, צריך לעשות חשבון פשוט ולהגיע לנתון הבא: ב-18 שנות קריירה הוא זכה בממוצע ב-2.3 תארים מדי שנה.
אבל עזבו מספרים, עזבו סטטיסטיקות ועזבו אפילו תארים. לפני חודשיים חגג דני אלבס יום הולדת 36, ולמרות גילו המתקדם הוא עדיין אחד המגנים הימניים הטובים בעולם. עד כדי כך שבברצלונה התחילו לשקול מחדש את האפשרות להחזיר אותו לקבוצה, שלוש שנים אחרי ששוחרר ללא תמורה מאחר וחשבו שהוא "זקן" מדי. כל מי שראה את ברזיל מנצחת את ארגנטינה ביום שלישי בלילה בחצי גמר הקופה אמריקה, ראה את אחת מתצוגות השיא של אלבס. כשנבחר ל"איש המשחק" לא היה מי שלא הסכים. זה היה משחק מדהים של הילד הנצחי, משחק על גבול השלמות. גלבאו בואנו, שדר הטלוויזיה הבכיר בברזיל, אמר שזה היה "משחק גאוני" של אלבס. אמת לאמיתה.
אלבס נתן 90 דקות לפנתיאון, גם בהגנה וגם בהתקפה. המספרים שלו היו מדהימים. הוא נגע בכדור 111 פעמים, יותר מכל שחקן אחר על המגרש. הוא מסר 78 פעמים ודייק ב-89 אחוז מהמסירות. הוא ניצח ב-12 מאבקים של אחד על אחד. הוא רשם 11 חילוצי כדור, 5 דריבלים, שבכולם עבר את שחקן היריב שמולו ו-3 תיקולים, שבכולם ניצח. אבל כאמור, עזבו מספרים וסטטיסטיקות. לא צריך יותר מאשר לשחזר את הדקה ה-19 של המשחק מול ארגנטינה שבה קיבלנו את כל הרפרטואר של דני אלבס בכמה שניות של עוצמה, קסם ויעילות.
דני החל את המהלך כשניצח בדו-קרב אווירי את לאוטרו מרטינס. הארגנטיני הבא שהתקרב אליו היה מרקוס אקוניה. אלבס, שלאורך כל המשחק פשוט התעלל באקוניה, הקפיץ לו קטנה מעל הראש, מה שנקרא "סומבררו" בספרדית (ואם אתם מתעקשים - "שפאו" בפורטוגזית). לאחר שעצר את הכדור על החזה הוא היתל בלאנרדו פארדס ההמום שנותר שרוע על הדשא. ההמשך היה מסירה ימינה בעין עקומה לרוברטו פירמינו – כשהוא מבטל את הבלם חרמן פסלה. פירמינו מסר לגבריאל ז'סוס שכבש והעלה את ברזיל ל-0:1. מה שאומר שבאופן רשמי אלבס לא נרשם כמבשל של השער. אבל בתכלס, זה היה שער שכל כולו ז'וגו בוניטו ברזילאי קלאסי מתוצרת דניאל אלבס דה סילבה.
"הגיל לא אומר שום דבר", הוא אמר אחרי הניצחון הגדול. "ואני לא מנסה לסתום לאף אחד את הפה אלא רק לקחת אחריות", הוא המשיך וסיכם: "עכשיו אנחנו צריכים ללכת עד הסוף ולזכות בגביע". דני אלבס כבר היה שם. הוא הניף את הקופה אמריקה. הוא השריד היחיד מהנבחרת הברזילאית האחרונה שזכתה באליפות דרום אמריקה. זה היה ב-2007, כשהוא עדיין שחקן צעיר של סביליה, עדיין לא הסופרסטאר של ברצלונה שכל העולם מכיר.
הוא אפילו לא היה שחקן הרכב באותו גמר במרקאיבו, ונצואלה, מול אותה ארגנטינה ואותו לאו מסי. אלבס נכנס אז כמחליף במשחק הגמר והבקיע את השער השלישי בניצחון 0:3. אז הוא היה אחד הצעירים של הסלסאו, היום הוא זקן השבט. לא רק בן 36, אלא גם הקפטן והמנהיג. ניימאר אמור היה להיות האיש המרכזי של ברזיל בטורניר, אבל הפציעה שלו כמה ימים לפני בעיטת הפתיחה הפכה את אלבס למנהיג. נכון, ניימאר בכל מקרה לא היה אמור להיות הקפטן, אבל בהיעדרו הפך אלבס, חברו הטוב ביותר בפסז', למנהיג הטבעי ולקפטן הראוי. זה מחזה מרשים לראות אותו שר בטירוף את ההמנון לפני כל משחק, ובמיוחד לפני המשחק מול ארגנטינה.
עדיין מחפש קבוצה לעונה הבאה
מבחינתו של אלבס הקופה אמריקה אמור להיות פיצוי למה שקרה לו לפני שנה, כשנאלץ להחמיץ את המונדיאל ברוסיה אחרי שנפצע בגמר הגביע הצרפתי. זו לא הייתה פציעה קלה, הוא קרע את הרצועה הצולבת ונעדר חצי שנה מן המגרשים. כשחזר בנובמבר האחרון המאמן תומאס טוכל העדיף להציב אותו דווקא בקישור, וכרגיל הוא היה מצוין. כי דני אלבס, כמו כל המגנים הברזילאים הגדולים, חושב קודם כל קדימה, קודם כל התקפה.
פעם, מזמן, מגן היה מגן. כשמו כן הוא. אחד שעושה הגנה. עד שהגיעה נבחרת ברזיל ב-1958 והביאה לעולם את המגן הימני התוקף. דז'למה סאנטוס היה האיש שהחל את המסורת, ואחריו הגיעו קרלוס אלברטו, קאפו ועכשיו דני אלבס. זה כנראה לא מקרי שקרלוס אלברטו היה הקפטן של נבחרת ברזיל שזכתה במונדיאל ב-1970 וקאפו היה הקפטן של אלופת העולם ב-2002. דני אלבס ממשיך את השושלת, ואנחנו מדברים על ארבעה מהמגנים הימניים הטובים בכל הזמנים.
קאפו ישב ביום ביום שלישי ביציע הכבוד, לצידו של נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, וצפה בניצחון על ארגנטינה. האיש שלבש את חולצת הנבחרת יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה, לא פחות מ-142 פעמים, ראה את היורש שלו בתפקיד רושם את משחקו ה-114. קשה להאמין שאלבס ישבור את שיאו של קאפו, אבל הוא רחוק כעת רק 11 משחקים מהשני בדירוג, המגן השמאלי הטוב בהיסטוריה של הסלסאו, רוברטו קרלוס. על פי יכולתו הנוכחית, הקופה של 2019 לא יהיה הטורניר האחרון של אלבס עם הנבחרת. אין שום סיבה שהוא לא יהיה בהרכב גם בגיל 37, בקופה אמריקה 2020. ובינינו, למה שהוא לא ישחק גם במונדיאל בקטאר ב-2022 בגיל 39?
מיד אחרי הגמר מול פרו ביום ראשון, אלבס יתפנה למצוא לעצמו קבוצה חדשה. הוא הפתיע כשהצהיר בחודש שעבר שהוא עוזב את פ.ס.ז'. מי יודע, אולי הוא כבר ידע אז שגם החבר ניימאר בדרך החוצה. מה שבטוח הוא שהרבה מאוד קבוצות ישמחו להחתים אותו, מה גם שהוא שחקן חופשי ויגיע בחינם. בברצלונה הכריזו לפני כחודש שאין מצב שהוא יחזור, אבל זה היה לפני הקופה, ודברים עוד יכולים להשתנות. מי שהייתה שמחה לקלוט אותו בחזרה היא סביליה, הקבוצה הראשונה שלו באירופה, שרכשה אותו ב-2002 מבאהיה בסכום מגוחך של חצי מיליון אירו. מונצ'י, המנהל המקצועי של סביליה, האיש שהנחית את אלבס בסביליה לפני 17 שנה, אמר אתמול: "דני ואני חברים ואני מדבר איתו הרבה. הייתי רוצה לומר שיש תקוה שהוא יחזור, אבל כרגע סביליה לא בתכניות שלו. הוא רוצה להמשיך במקומות אחרים ויש לו מטרות אחרות".
התקשורת בספרד טוענת כי אחרי שרשם הצלחות בליגות של ספרד, איטליה וצרפת, מה שאלבס רוצה כעת זה לשחק בפרמייר ליג. והאמת היא שכמעט כל קבוצות הצמרת באנגליה ישמחו לקבל אותו לשורותיהן. אבל לזה יש עוד זמן. כעת דני מרוכז רק בדבר אחד: להחזיר את הקופה אמריקה לברזיל אחרי הפסקה של 12 שנה. ולעשות את זה כקפטן.
המסע של דני אלבס עדיין לא הסתיים, ועוד צפויים לו שיאים והישגים, אבל אין ספק שכבר עתה מדובר בסיפור מופלא ומדהים, כפי שהוא עצמו אמר בראיון ל"פוקס ספורט" לפני מספר חודשים: "אפילו בחלומותיי הוורודים ביותר לא יכולתי לדמיין להיכן אגיע. נולדתי בעוני, במציאות שבה הרבה מאוד אנשים בעולם חיים. כשעזבתי את הבית בגיל 15 המטרה שלי לא הייתה לזכות בכל כך הרבה תארים, אלא לחזור הביתה ולראות את הוריי גאים בי". אם וכאשר דני אלבס יניף את הגביע ביום ראשון בלילה במרקאנה, לא רק ההורים אלא כל 200 מיליון הברזילאים יהיו גאים בו.
המגנים הימניים הגדולים של ברזיל
דז'למה סאנטוס - הוא שיחק בארבעה מונדיאלים, מ-1954 ועד 1966, וזכה בגביע העולם פעמיים, ב-1958 ו-1962. דז'למה סאנטוס היה המגן הימני המודרני הראשון, זה שלא הפסיק לרוץ באגף, ולייצר מצבים לחבריו, בזכות הטכניקה האישית והדריבל הנפלא, שבאותם ימים היה נדיר מאוד אצל שחקני הגנה.
בגמר מונדיאל 62 הוא בישל באמנות את השער שכבש ואווה. הוא שיחק 98 פעמים במדי הסלסאו, שיא שהחזיק מעמד 30 שנה. דז'אלמה סאנטוס הלך לעולמו לפני 6 שנים בגיל 84.
קרלוס אלברטו - גמר מונדיאל 1970, ברזיל בדרך לזכייה השלישית שלה ומובילה 1:3 מול איטליה. פלה שולח את הכדור לשטח הריק מימין. בדיוק לשם מגיע בשעטה המגן הימני קרלוס אלברטו ששולח טיל בלתי ניתן לעצירה לרשת.
זהו אחד השערים הכי מפורסמים בהיסטוריה וחתום עליו אחד המגנים הימניים הטובים בהיסטוריה, הקפטן של מי שנחשבת לנבחרת הטובה בכל הזמנים. קרלוס אלברטו טורס הבקיע 8 שערים ב-53 משחקיו בנבחרת והמשיך את המסורת של דז'למה סאנטוס. לפני שלוש שנים הוא מת מהתקף לב בגיל 72.
קאפו - השחקן היחיד ששיחק בשלושה גמרי מונדיאל רצופים, בניצחון על איטליה ב-1994, בהפסד לצרפת ב-1998 ובניצחון על גרמניה ב-2002, כשהיה הקפטן. הקריירה של קאפו התפתחה לה לאיטה ורק כשהגיע לרומא ב-1997, כשהוא בן 27, החל העולם להבין שמדובר באחד המגנים הימניים הטובים אי פעם. באיטליה הוא זכה לכינוי "פנדולינו" (כלומר "רכבת אקספרס"), בזכות הפריצות הסוחפות שלו באגף. קאפו שיחק בנבחרת 142 פעמים (כולל 21 משחקי מונדיאל), שיא שלא יישבר עוד שנים רבות.
לפנייה לכתב/ת 
