הקיץ המזעזע של הניקס
החלטות מגוחכות, חוסר מזל והפסד בכל החזיתות לשכנה מברוקלין. הקבוצה מניו יורק היא קטסטרופה אחת גדולה
מי שפתח את עמוד היוטיוב של ESPN בשבוע האחרון, מצא אל מול עיניו קולאז' של סרטונים בהם סטיבן איי סמית', פרשן הערוץ ואוהד ניקס מושבע, צועק בתסכול על כל ההחלטות המגוכחות של קבוצתו בשוק השחקנים החופשיים הקיץ. בכלל, אין הרבה אוהדים בעולם הספורט כיום שיכולים לטעון שהם סובלים יותר מאוהדי ניו יורק ניקס. אם בשנות ה-70 עם רד הולצמן ובשנות ה-90 עם פט ריילי ופטריק יואינג, הניקס נחשבו לאחת מהקבוצות הגדולות שיש לליגה הטובה בעולם להציע, הרי שהתמונה שהניקס מציגים היום היא הנגטיב המוחלט: 5 הופעות בפלייאוף מאז תחילת המאה (כאשר הפעם האחרונה הייתה לפני 6 שנים), 26 עונות עם מאזן שלילי מאז האליפות האחרונה (1973) וכדי להכאיב עוד יותר, המדיסון סקוור גארדן לא ראה סדרת גמר מאז עונת 98/99.
במילים אחרות, אוהדי הניקס לא חוו נחת מינימלית מקבוצתם מאז שהפסידו את האליפות לסן אנטוניו בסוף המאה הקודמת. אז איך בעצם פרנצ'ייז בסדר גודל של הניקס, שמגיע מעיר עם מסורת ספורט אדירה כמו ניו יורק, שבמהלך השנים עברו אצלו חברי היכל תהילה עתידיים, שמארח את משחקי הבית שלו באחד ממקדשי הכדורסל הגדולים בעולם, מגיע למצב שהוא מסיים עונה אחר עונה בתחתית הליגה?
נחזור לעונה בה הכל התחיל. ב-1999 ג'ים דולן, בנו של הבעלים לשעבר צ'אק דולן, קיבל את המושכות לניהול מחלקת הספורט של קייבלויז'ן (שמחזיקה בבעלות של הניו יורק ריינג'רס מה-NHL והניו יורק ליברטי מה-WNBA, בנוסף לניקס). שנה לאחר מכן, עם החלפת הקידומת של האלף החדש, יואינג, הכוכב הגדול ביותר בהיסטוריה של הניקס, מי שמחזיק בשיא הנקודות, הריבאונדים, החטיפות והחסימות של ניו יורק בכל הזמנים ולקח את קבוצתו לשתי סדרות גמר בשנות ה-90, הועבר לסיאטל בטרייד ענק שכלל ארבע קבוצות והנחית בניו יורק את גלן רייס, בנוסף למספר שחקנים ובחירות דראפט. ההחלטה הזו, שנחשבת לקו פרשת המים של הניקס, הביאה איתה כמעט שני עשורים רצופים של מזל רע והחלטות כושלות בשוק הטריידים (גם היום תתקשו למצוא רשימה של בעלי הקבוצות הגרועים בהיסטוריה, בה דולן לא ממוקם במקום הראשון).
יש אפילו שטוענים שהעזיבה של יואינג היא המקבילה של קללת הבמבינו המפורסמת (בוסטון רד סוקס מליגת הבייסבול לא לקחו אליפות במשך 86 שנים), משום שמאז יואינג, לניקס לא היה שחקן שיכל להיחשב כפנים של הפרנצ'ייז. שמות גדולים באו והלכו, אבל חוץ מלמכור כרטיסים (בכל מקרה לניקס יש את אחד מחוגי האוהדים הכי נאמנים בספורט) השמות הגדולים לא עשו כלום. גם בגזרת המאמנים הניקס פישלו. במשך תקופה של 18 שנים, מאז עזיבתו של ג'ף ואן גנדי (שהחזיק במשרה הכי הרבה זמן מאז הולצמן בשנות ה-70) ועד היום, הניקס החליפו 12 מאמנים - הכי הרבה בתקופת הזמן הזו ב-NBA. כמעט אף מאמן לא הביא את הניקס להצלחה מינימלית, ואלה שכן, התפטרו או פוטרו בשל "חילוקי דעות עם ההנהלה". אפילו בשלוש העונות שלו כנשיא הניקס, פיל ג'קסון, המאמן המעוטר והמצליח ביותר בהיסטוריה, לא הצליח להביא את הישועה (בלי קשר לכך שחלק מהאשמה נופלת עליו). בדיוק כמו מנצ'סטר יונייטד ומכבי חיפה בכדורגל וכמו הוושינגטון רדסקינס בפוטבול, כל עוד ההנהלה היא אותה הנהלה מיושנת ושחצנית הדברים לא ישתנו.
עם זאת, את חלק מחוסר ההצלחה ניתן להפיל על אלילת המזל. ניתן לטעון כי לניקס יש הכי מעט מזל בכל מה שנוגע להגרלת הלוטרי. מאז שבחרו את יואינג בבחירה הראשונה של 1985, הניקס השתתפו בלוטרי 15 פעמים וקיבלו פעמיים בלבד בחירות טופ 5, למרות רצף עונות מחריד. מה שמביא אותנו לחצי השנה האחרונה בסיפור האימה של הניקס, חצי שנה שהייתה אמורה להיות האנטיתזה של שני העשורים האחרונים ובמקום זאת סימלה בצורה מושלמת את הניקס של המאה ה-21. קבוצה חסרת מזל עם קבלת החלטות איומה, מוניטין צונח וקהל שאיבד את הסבלנות כבר מזמן.
זה התחיל מהטרייד של קריסטפס פורזינגיס (הניקס טוענים שהוא כפה עזיבה) בפברואר האחרון. אם אתה מוותר על שחקן כמו פורזינגיס, שהיה אמור להיות הפנים של הניקס בשנים הקרובות, כדי לפנות לעצמך מקום לשני חוזי מקסימום, כדאי מאוד שתהיה לך ציפור כלשהי ביד. ההתנהלות של הניקס מהטרייד ועד לרגע בו דוראנט וקיירי חתמו על חוזים בברוקלין, הייתה ה-דוגמה לאיך קבוצה בשפל ספורטיבי לא צריכה להתנהג. המנהלים של הניקס לא יכולים לפנות תקציב ופשוט לצפות שהכוכבים הגדולים יגיעו אליהם מבחירה, בעיקר כשאין להם כוכב וכשעשרים דקות נסיעה דרומה נמצא פרויקט הרבה יותר צעיר, סקסי ומגניב.
למה שקווין דוראנט יגיע לניקס, שלא מוכנים לשלם לו את הכסף שהוא דורש (בגלל הפציעה), שלא ראו פלייאוף שנים ושאיבדו את הכוכב שסביבו הייתה אמורה להיבנות קבוצה ראויה? אז דוראנט הלך אחרי חברו קיירי ארווינג וחתם בברוקלין, ושניהם ויתרו על כסף כדי שיצטרף אליהם דיאנדרה ג'ורדן, חברו הטוב של דוראנט (ששיחק בניקס בעונה החולפת וכנראה אמר שלא כדאי לו להגיע). מה הניקס עושים בתגובה? מוציאים הודעה שהם החתימו את ג'וליוס רנדל. הניקס הביאו את עצמם למצב שבו הכוכבים הגדולים לא רוצים להתקרב לפרנצ'ייז הרעיל של דולן וחבורתו. בעבר זה היה לברון שלא רצה להגיע (בשני מקרים שונים) וכיום אלה דוראנט וארווינג.
דווקא השנה, בה הניקס סיימו עם המאזן הגרוע ב-NBA ובכל שנה אחרת היו מקבלים את הבחירה הראשונה בדראפט בסיכוי של 25% (הסיכוי הגבוה מבין כולם), דווקא בשנה בה זאיון וויליאמסון, הרוקי הכי מבוקש מאז לברון, עומד על הפרק, דווקא השנה הוחלט לשנות את המערכת של הגרלת בחירות הדראפט - והניקס נפלו למקום השלישי. זה נראה כאילו אלוהי הכדורסל מענישים את הניקס על כך שהם עדיין בבעלותו של דולן.
בכתבה כזו אפוקליפטית צריך גם מילים קצת יותר חיוביות, אז האם הניקס עדיין יכולים להוציא משהו מהעונה הזו? אולי. אחרי שאיבדו את קיירי, דוראנט, זאיון ובעצם כל שחקן חופשי ששווה משהו היום, הדבר היחיד שנותר לניקס לעשות הוא לבנות ולטפח את הסגל הצעיר שכבר יש להם. אר-ג'יי בארט הוא לא זאיון, אבל עדיין אמור לספק עונה טובה. דניס סמית' ג'וניור יכול עוד להשתפר ורנדל, עם כל מגבלות הגודל והבדיחות בצד, נתן העונה 21 נק' בממוצע למשחק. עם איך שהסגל של ניו יורק נראה כרגע, הוא רק יכול לעזור. גם טאג' גיבסון הוותיק הגיע לניו יורק, כשבאמתחתו 8 הופעות בפלייאוף והוא יוכל לתרום מהניסיון שלו לסגל הצעיר. בנוסף חשוב לזכור כי לניקס יש המון מקום תחת תקרת השכר, כך שיש נקודות אור בעתיד של הניקס, גם אם נורא קטנות.
האם זה יביא לניקס פלייאוף ראשון מזה שנים? ממש לא. המשמעות של דרך כזו אומרת שאוהדי הניקס יצטרכו להתאזר בסבלנות בשלוש או ארבע העונות הקרובות, עד שהקבוצה שלהם תוכל להיקרא באמת קבוצה רצינית. עד אז, נראה כאילו מאזן הכוחות בעיר ניו יורק השתנה לטובת הנטס. הדבר היחיד שיהפוך את העונה הזו ליותר גרועה ממה שהיא כבר עבור ניו יורק הוא עונת פלייאוף מוצלחת של ברוקלין, ועם איך שהם נראים כרגע? גמר אזורי הוא בכלל לא מילה גסה.
לפנייה לכתב/ת 
