אור בצל, צל באור: הטרגדיה של מיכאל אוחנה / טור
כולם ידעו מיד, והוא לפני כולם ויותר מכולם. אם אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, אז הלוואי שהכדורגלן עם הקסם ברגליים יגלה בעתיד שהדרך להגשמה מלאה הייתה חייבת לעבור דרך הסבל הזה
מן הראוי לפתוח את הטקסט הזה בתפילה ואיחולי החלמה מהירה למיכאל אוחנה, למענו ולמען הכדורגל הישראלי.
איכשהו, כל מי שהסתכל טוב על הפרטים שהרכיבו את הרגע העצוב הזה, ידע מיד, מעל לכל ספק. משהו ברעד הקל שעבר בברך ימין, כשכף הרגל ננעלה אל הדשא. משהו בכך שלא היה אף מגע ישיר בין שחקן אחר לבין האזור בו הרגיש אוחנה את הכאב. משהו ביד המסמנת לצוות הרפואי להגיע בבהילות.
כאילו שאם הם היו רצים מספיק מהר, היו איכשהו מצליחים לעקוף את הזמן ולהחזיר אותו אחורה אל הרגע שלפני. הרי התיקול מלא התשוקה הזה ליד רחבת היריבה, שנגמר רע כל כך, לא היה הכרחי. הוא היה כולו רצון להוכיח משהו למישהו. מה? למי? אולי העובדה שגם לאוחנה התשובה עדיין לא ברורה מספיק, היא חלק ממה שגרם לו לבצע את התנועה הלא נכונה. הבזק של חוסר ריכוז, רגע קטן של חוסר חיבור בין הגוף לנפש, שבריר שנייה שבו אדם שוכח את מה שאמור להיות ידוע לו טוב מכל - גבולות יכולת הגוף של עצמו.
הרי אוחנה ידע מיד. ההבעה על הפנים שלו הייתה אמת צרופה ומוחלטת, לא צריך שום MRI. כל מה שקרה מאותו רגע היה ניסיון להאמין, לשכנע את עצמו ואת הסביבה שאולי זה לא נורא. שאולי זה לא כאב באותה רמה של הקרע הקודם בברך השנייה, שאולי אי אפשר לדעת. הכל רק מילים שניסו למסך את העובדה שהלכה העונה, לטשטש את החרדה האיומה - שמי ייתן ולא תתגשם – שבמובן מסוים אולי נדפקה הקריירה.
מאז שהצטרף לבית"ר, אוחנה נתן לאוהדיה מכל הגוונים - אבל בעיקר אלו שכבר שנים אוהדים אותה מאיזו נקודה רחוקה בצל, מחוץ ליציע - סיבה להאמין ולפנטז שיכול להיות פה שוב שמח, יפה, טוב וטהור. לא טהור במובן שאליו מכוונים בלה פמיליה, אלא טהור במובן של כדורגל כובש, שובה לב ועין, משמח, וזהו. בית"ר קבוצה חזקה מאוד גם עכשיו ואוחנה אמנם פינה מקום לסיפור היפה של שלום אדרי, יימשך איך שיימשך, אבל הפנטזיה הזו, לא בטוח שהיא עדיין יכולה להתממש.
כמובן שאפשר לשאול שאלות שבבסיס שלהן גנטיקה או פיזיולוגיה כשזה נוגע לספורטאים שקורעים את הרצועות בשתי הברכיים בשתי פציעות שונות. אבל אף תשובה מדעית לא תשנה את העובדה שבסופו של דבר מדובר בטרגדיה ספורטיבית. מעניין וחשוב יותר לדבר דווקא על כך.
יסודות הטרגדיה
אפשר, למשל, לנסות לדבר על ארבעת יסודות הטרגדיה. תמיד זה מתחיל ב"מעשה מביש", או "מעשה זוועה" כלשהו, לאו דווקא של הגיבור אלא של כל דמות בעלילה. מישהו פוגע בסדרי העולם, או בצדק. האם חסרים בכדורגל שלנו מעשים מבישים? חלקם התחוללו ומתחוללים ממש בסביבתו הקרובה של אוחנה – שהוא בסופו של דבר מטבע עובר לסוחר - ועיינו ערך צחנת תופעת המנודים, שוודאי היה גם לה חלק בלהט שלו לעזוב את המועדון הקודם שלו.
אחר כך מגיע הסבל העז. מייקל אואן, דרק רוז, גיא גודס, מאור בוזגלו, והחל מהיום גם אוחנה - יודעים לספר כמה קשה לקום מפציעה נוראית וליפול לתוך אחת אחרת, תמונת מראה של הראשונה.
היסוד הבא ברשימה הוא הידיעה, ההבנה, הלמידה וההתפכחות מתוך המשבר. אולי משהו בפוסט היפה שכתב בוזגלו, אדם שזקוק לאורות התהילה כמו שאוטו זקוק לאורות קדמיים בנסיעה לילית בכביש הערבה, יכול להסביר את זה. משהו במילים של בוזגלו היה נטול מאניירות, וגם אם הפומביות של הפוסט תמיד טומנת בתוכה עוד רובד (עברתי לאחרונה את גיל 40 והרווחתי את הזכות לכתוב את המשפט הבא: פעם היינו מרימים טלפון), עדיין הוא היה מלא כנות, רגש ורצון טוב. ויודעים מה? וואלה, חשוב שזה יהיה פומבי.
בשלב האחרון, כולנו מקווים, יגיע האישור מחדש של הערכים והסדר ישוב על כנו. דייויד בלאט הכניס המון פרופורציות לתוך ההתבוננות התהומית של כל מי שאוהב ספורט על מקרים מהסוג הזה. הוא עומד בפני התמודדות מורכבת אלפי מונים מפציעה מסכנת קריירה, ובוחר להמשיך בראש מורם.
אבל ברמה הספורטיבית והאנושית, מיכאל אוחנה שילם מחיר כבד והוא יצטרך לאסוף את כל כוחות הנפש שלו כדי לחזור לעשות את הדבר שהוא אוהב מכל. אולי התיקון יהיה כשהוא יחזור לעשות אותו באופן הנכון והמדויק למצבו: התאמות בסגנון המשחק, הימנעות מסיכונים מיותרים ובעיקר הפנמה של התשובה היחידה האפשרית לשאלה שהונחה כאן מוקדם יותר: אף אחד, אף פעם, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד אחר. ושנהיה בריאים כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
