ההיעלמות של הפועל ירושלים כואבת

גילוי נאות. מעולם לא הייתי מאוהדיה. כילד, אי שם בשנות החמישים המאוחרות, הייתי בין הבודדים בירושלים שהתחבר לבית"ר. כן, זה נראה כיום כה טבעי, אבל אז מסביבי היו אך ורק אוהדי הפועל ירושלים, וזה היה ברור, הפועל הייתה אז בלאומית (ליגת העל כיום) ובית"ר אי שם בארצית (ליגה לאומית כיום), ולא היה ספק מי הטובים ומי הפחות טובים, אם ניתן להגדיר זאת בלשון המעטה.

אלי בן רימוז' ושחקני הפועל ירושלים(צילום: דוד רובינגר)

התגוררתי במושבה הגרמנית. בתפר בין המושבה לקטמון, בסמוך למגרש הפועל, הייתי צופה ממרפסת ביתי במורה להתעמלות מבית הספר הכרמלי, וילי לנץ, בלם אגדי דאז. הייתי מגיע לאימוני הפועל סמוך לביתי כדי לצפות במאמנים בעלי שם, ג'ק גיבונס ואדמונד שמילוביץ, עמנואל שפר ונטקו וולב, שאימנו נבחרות לאומיות. הייתי מתגאה בעודי ילד בשאול "המלך" מזרחי ובצביקה זכוביצקי, אך היה קשה להשוותם כלל לכוכבים כמו האחים ברוך ומרדכי בנבנישתי, צבי סינגל והכוכב הבלתי נשכח של שנות השישים המאוחרות ותחילת השבעים, אלי בן רימוז'. בין משחקי הסטנגה בבית הספר ובשכונה כולם שרו, יהודה אקו ונתן קרמרסקי, "אחת שתיים שלוש, אלי בן רימוז'". ואני, כי מסביבי היו רק בית"רים מעטים, לא שרתי כלל. כי לא ניתן היה להשוות זה לזה. הפועל מול בית"ר. הבדל עצום. הפועל ירושלים הייתה משופעת בכספים, ההסתדרות מאחוריה, ובשיאה הביאה את הגביע לבירה בשנת 1973.

אולם מעט מאוחר יותר החל המהפך הירושלמי. אורי מלמיליאן שמו. שבעה ימים בטרם פרצה מלחמת יום כיפור התקיים דרבי כפול במסגרת גביע המדינה, בקטמון ובימק"א. היה ברור למי שייכת העליונות בטרם הדרבי. הפועל ירושלים כמובן. אך נער צנום משכונת ממילא הוביל לשינוי והוליך את בית"ר לניצחון כפול בדרבי. אוהדי בית"ר עדיין לא הכירו את מלמיליאן, אבל נשאו אותו על כפיים מקטמון לימק"א ושרו כל הדרך "שש עשרה מלאו לנער".

מלמיליאן מול אלי בן רימוז', ימק"א מול קטמון. הפועל ירושלים החלה בתהליך של דעיכה, בית"ר בתהליך של צמיחה. המגרש בקטמון נמכר לחברה קבלנית שפשטה לאחר מכן רגל. לאן הלך הכסף מהמכירה? לא ברור. ההגמוניה של הצד האדום החלה להיעלם. ההסתדרות כבר לא תרמה את חלקה להפועל ירושלים. אמנם הוקמו דירות מרשימות על חורבות המגרש בקטמון, שאת אחת מהן רכש מי אם לא מלמיליאן, יוצר המפנה והדעיכה של הפועל, אבל המועדון נעלם מאז. אמנם הוקמה קבוצת אוהדים בשם הפועל קטמון, מיזם חברתי נאה, אבל עדיין לא נוצרה שם התחושה שבכוונתו להתמודד על תארים.

והפועל ירושלים עצמה? שאלתי מספר חברים היכן היא משחקת. חלקם אמרו לי שבליגה ב', חלקם בליגה ג' וחלקם אף אמרו שהיא על סף פירוק. באחד המקומונים ציין חיים ברעם שהיא אינה מעניינת אותו, עד כדי כך. אפילו מישל דיין, שהיה נדמה לי שעדיין אכפת לו מהקבוצה, איבד עניין בה. מי משחק בשורותיה? מי מאמן את הקבוצה? האם יוסי סאסי עדיין מהבעלים? נדמה לי שאין לדעת.

מעולם לא הייתי מאוהדיה. ראיתי בה יריב ספורטיבי. ובכל זאת, היעלמותה של הקבוצה נוגעת בי.