נקודות האור של נבחרת ישראל

רבות עוד ידובר על הפספוס של קמפיין מוקדמות יורו 2020. על זה שאחרי הניצחון המרשים והסוחף על אוסטריה הצלחנו לדפוק את זה עוד פעם. ידובר על ההגנה הרעה שגם הרצוג לא הצליח לשפר. על האנמיות במחציות הראשונות מול צפון מקדוניה וסלובניה, שאילולא הייתה אולי היינו מספיקים יותר. על העקשנות של הרצוג, שאולי הייתה קיצונית מדי.

אבל אני לא רואה בקמפיין הזה (בהמשך לקמפיין של ליגת האומות) כישלון. אולי קצת אכזבה. אולי אפילו קצת תסכול. אבל זה לא היה כישלון. זאת הייתה התחלה. התחלה של דרך ארוכת שנים, שבסופה נגיע לטורניר גדול. אז אמנם זה כנראה לא יקרה ביורו 2020 (למרות שחלון ליגת האומות עדיין פתוח) ואולי גם לא במונדיאל 2022, אבל עד יורו 2024 כנראה יעבור מספיק זמן כדי שנוכל להיות בעניינים. ובגלל כל אלה, אני בחרתי שלא להתמקד במה לא עבד, אלא בנקודות האור שמבטיחות הצלחה בעתיד.

נבחרת ישראל בסלובניה(צילום: ראובן שוורץ)

הצעירים

הגיל הממוצע של כל 14 השחקנים ששיחקו נגד סלובניה (כולל מחליפים) הוא כ-27. אותו נתון לגבי אלו ששיחקו תחת אלישע לוי נגד אלבניה (המקבילה של סלובניה במוקדמות מונדיאל 2018) הוא כ-29. הבדל ענק. ובנוסף לכך, על הספסל של הרצוג ישבו עוד כמה צעירים כמו רז שלמה, גדי קינדה ויונתן כהן. הרצוג מטפח את הצעירים. נותן להם הזדמנויות בנבחרת. בונה אותם. הוא מאמין בהם (בעיקר בדור פרץ) ומשפר אותם. עוד ארבע שנים, במוקדמות יורו 2024, אותם צעירים יצברו כבר ניסיון. הממוצע 27 יהפוך ל-31 – גילו של שחקן מנוסה. ואז הדרמה האמיתית תתחיל. הצעירים מראים שהם יכולים. אם אלה הדריבלים המרהיבים של סולומון, החילוצים המרשימים של פרץ או הרעב הגדול של וייסמן. הצעירים פה, והם פה כדי להישאר.

השיטה

הרצוג הבין את הבעיה של הנבחרות – לא רק ישראל – חוסר באימונים משותפים. במציאות בה השחקנים משחקים ביחד עשרה משחקים בשנה במקרה הטוב, הכימיה והתיאום מידרדרים באופן דרסטי. לכן הוא משמר פחות או יותר אותו סגל, עם אותו בסיס – טהא, אל-חמיד, נאתכו, פרץ וזהבי. גם דאבור, כיאל ודגני מרבים לשחק אצלו. הוא משחק גם באותה שיטה – 2-5-3, כדי להטמיע סדר בנבחרת. להפוך אותה לקבוצה מלוכדת ושלמה. אם ההתאחדות תמשיך להאמין בצוות האוסטרי (ואני מקווה שכך), במשך ארבע שנים השחקנים האלה ישתפו פעולה והתיאום ביניהם יהיה גבוה. וזה מאוד חשוב בכדורגל נבחרות. זה קלף מאוד משמעותי שיוכל להכריע משחקים בעתיד.

היופי

אז כן, הפסדנו. אין מה להכחיש. אבל הפסדנו בדרך יפה. שיחקנו כדורגל שוטף, יפה ומהיר. מסירות, פריצות, פירגון. האגו נעלם, ואותו החליף היופי. במבחן התוצאה הפסדנו. זה לא חדש. אבל במבחן הדרך, לראשונה זה זמן רב, הצלחנו. שלטנו לגמרי במשחק חוץ מול קבוצה שרק כמה ימים קודם ניצחה 0:2 את פולין הגדולה. שלטנו ותקפנו. שיחקנו יפה. שיחקנו טוב. שיחקנו משחק שמוכיח שיש לאן ללכת. שיש איכות בנבחרת. שהיא לא אנמית. שהיא תוקפת. ומעזה. ועושה את זה בצורה יפה. בצורה מרשימה. בצורה נהדרת. ובשנים הקרובות זה ישתלם, ונעלה לטורניר גדול. ככה זה כשנבחרת – כשקבוצה – משחקת יפה. ככה זה כשנבחרת משחקת כדורגל.