כיפת ברזל: האיש שמשנה את עולם הספורט החרדי
הפגישה עם תלמיד הישיבה ששינתה את תפיסת עולמו והטרגדיה האישית שדירבנה אותו לרוץ – כך הפך הרב משה תורג'מן, שמתאמן לתחרות "איש הברזל", למפיץ בשורת הפעילות הספורטיבית במגזר החרדי
כשנכנסים לביתו של משה תורג'מן בעיר אלעד, הוא נראה במבט ראשון כמו מקום מגוריה של משפחה חרדית טיפוסית. אבל מהר מאוד מבינים שמשה בן ה־40 ממש לא מתיישר עם הסטריאוטיפ המוכר. מתקני כושר לצד תשמישי קדושה, בגדי רכיבה וריצה ליד גלימת שבת, ספרים של לב טולסטוי בחברת כתבי קודש.
תורג'מן מעיד על עצמו שעד לפני שנה לא היה רץ "אפילו מטר אחד". הוא עורך דין לענייני משפחה ונדל"ן, אב לשישה, ובצעירותו היה תלמיד ישיבה. בגיל מאוחר יותר הפך לרב בישיבת בית שמעיה המפורסמת, ולדבריו ב־2007 נפל לו האסימון.
"תלמיד בפנימייה אמר לי שבכל פעם שהוא מוריד את החולצה הוא מרגיש צמרמורת. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה: 'יכול להיות שאני הומו'. לא ידעתי איך להתמודד עם זה והלכתי לראש הישיבה, לפסיכולוגים, למי שאתה לא רוצה. אם כתוב בתורה שזה אסור אני לא יכול לקבל את זה, אז איך מתמודדים עם הסוגיה?"
50 גוונים של שחור
המקרה הזה גרם לו לשנות את תפיסת עולמו ולפרוץ חומות. "50 גוונים של שחור", כך הוא קורא להרצאה שיעביר ב־15 בספטמבר בערב השראה ופריצת גבולות בבית ציוני אמריקה בת"א. "התחלתי ללמוד משפטים בקריה האקדמית קריית־אונו", מספר תורג'מן. "את ה־ABC למדתי רק בגיל 28, אבל ללמוד אני יודע".
היום הוא בעל תואר שני, סרן במילואים ועובד במד"א. "חבל שמסתכלים על החזות של בן־אדם ובונים חומה. אני רואה את הייעוד שלי בשבירת הסטריאוטיפ הזה. כי למה, אדם אחר פחות דתי ממני? אם הוא שומר פחות, אז החשבון יהיה לו מול אלוהים".
והייתה גם נקודת מפנה טראגית, שהובילה אותו לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב כיום – הריצה. אביו, שהיה קטוע רגליים וחולה שנזקק לדיאליזה, נפטר בגיל 57. "הסיבה הייתה הסוכר בדם, שזה אחד הדברים שקיימים בגנטיקה של כל המשפחה אצלנו. אז החלטתי לקחת את הדברים לידיים ולעורר מודעות. אמרתי לעצמי שזה רק עניין של ספורט". כשהגיע לתובנה הזו, תורג'מן חיפש בגוגל מאמן שיכשיר אותו להשתתף במרתונים ובתחרויות "איש הברזל". הוא מצא את ערן שומרון, אחד המובילים בתחום, ומאותו הרגע השתנו חייו.
"המאמן רצה להרביץ לי"
"משה סיגל לעצמו ערכים של התמדה, סובלנות ועבודה מסודרת לטווח ארוך", מספר שומרון. "היה לו חשוב לשנות את אורח חייו".
משה, מתי הריצה הפכה אצלך לחלק גדול מהחיים?
"רק לפני קרוב לשנה. לקחתי מאמן והתחלתי לרוץ 3 ק"מ. אחר כך נרשמתי למסלול של 10 ק"מ במרתון ירושלים, וכשסיפרתי על זה למאמן שלי הוא רצה להרביץ לי. הוא אמר לי שלא אצליח לעשות עשרה כי אני בקושי עושה חצי מזה. אמרתי לו שגם אם אסיים בהליכה לא יקרה כלום, העיקר האתגר".
איך המשפחה קיבלה את זה?
"מדהים. בתי הגדולה כבר הצטרפה אליי ועשינו ביחד ריצות של 5 ו־10 ק"מ. אשתי השתתפה במרוץ ת"א ל־10 ק"מ – זה מידבק".
ומפה לשם הגעת גם למרתון.
"עשיתי חצי מרתון ואחר כך גם הגעתי ל־36 ק"מ, אבל הבנתי שיש לי בעיה עם הזמנים. התחלתי לעבוד בקבוצה של ערן והיה לי חודש עד מרתון ת"א. סיימתי אותו, אחר כך השתתפתי בחצי מרתון ירושלים, וחיפשתי את האתגר הבא. נכנסתי לקבוצת הטריאתלון ועשיתי את התחרות באשקלון. זה דרש השקעה רצינית, ממש כל יום לבוא ולהתאמן. החלטתי ללכת על 'איש הברזל' וזו הייתה חוויה מכוננת".
איש הברזל? טירוף, לא?
"באמת טירוף: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים וריצת מרתון, כלומר 42.195 ק"מ.
בינתיים עשיתי 'חצי איש ברזל' באוסטריה – 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה וחצי מרתון".
איך החברה החרדית משתלבת בכל הקטע של הספורט?
"לצערי אין עדיין מודעות. כתוב בתורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. למה כאשר מישהו מרגיש לא טוב בקהילה, במשפחה או במגזר החרדי כולם נרתמים לעזרה? צריך לחשוב רגע לפני ולעשות יותר פעילות".
לפנייה לכתב/ת 
