ראיון השנה: כששגיא פגש את דיאנה
הסיטואציות הייחודיות עם המאמנים שלהם, החלומות הגדולים, הטיפים הקטנים והתקווה להיפגש שוב בטקס הפתיחה באולימפיאדת טוקיו. לכבוד ראש השנה, כוכבת הספרינטים דיאנה ויסמן מראיינת את אלוף העולם בג'ודו שגיא מוקי. מיוחד
שגרת האימונים הקשוחה מאז הילדות. הוויתורים על בילויים, על חיי חברה, על חלק ניכר ממה שעובר נער צעיר. האכזבות, רגעי התהילה, הדמעות, המשברים. לא משנה אם מדובר בג'ודו או באתלטיקה, ספורטאים בענפי יחידים מרגישים שותפות גורל ומבינים זה את זה בלי להחליף מילה.
ומשום כך החיבור בין דיאנה ויסמן לשגיא מוקי על סט הצילומים בסטודיו של "ידיעות אחרונות" היה טבעי ומיידי. היא בת 21, הוא בן 27. היא שיכתבה מחדש את ההיסטוריה בריצת 100 מטר ומאז לא מפסיקה לנפץ שיאים, הוא מציג לראווה את התואר אלוף העולם בג'ודו.
לכבוד ראש השנה ביקשנו מדיאנה, שחולמת להגיע לטוקיו, לחבוש את כובע המראיינת. על כיסא המרואיין: התקווה האולימפית הגדולה למדליה כחול־לבן באולימפיאדה. הספרינטרית והלוחם במפגש פסגה חגיגי.
שגיא, סחתיין – אתה אלוף העולם! ספר לי איך זה?
"תודה, דיאנה. התחושות מטורפות, כי זה חלום שלי מאז שהייתי קטן. אני עדיין מעכל את צמד המילים 'אלוף עולם', זה משהו שעוד קשה לי לקלוט, אבל זה יקרה לי לאט־לאט".
אני חייבת לשמוע על טוקיו עצמה, שם זכית בזהב. אני מקווה להגיע לשם לאולימפיאדה, אני עובדת מאוד קשה וזו השאיפה הגדולה שלי. אז איך זה שם?
"ישנה הרבה התרגשות בעיר. מה שעברתי בטוקיו היה ממש סימולציה לאולימפיאדה. הגעתי שמונה ימים לפני התחרות, כמו שאגיע גם בשנה הבאה, כדי להתאקלם מבחינת השעות והג'ט־לג. אני לא יודע איך את עם אוכל, אבל לא פשוט למצוא שם משהו שאנחנו רגילים אליו – האוכל היפני מאוד חי".
כן, גם אני בעייתית באוכל, אז כנראה אצטרך להביא מהבית.
"אני בטוח שיהיה בסדר. את תגיעי לשם, תעשי הכי טוב ותגשימי את עצמך".
החלום ללחוץ את ידו של האיראני
עוד חיבור בין השניים הוא בראש. לא דרוש זמן רב בחברת ויסמן ומוקי כדי להבין שמדובר בשני חבר'ה אינטליגנטים במיוחד, גם מבחינה רגשית. השיחה ביניהם קולחת, חברותית, מרתקת, כיפית. דיאנה היא האנרגטית, שמתמסרת לצילומים ובאה בגישה של לנסות כל דבר ולחוות מה שאפשר. שגיא מעט ביישן, נרגש מאוד מהאהבה שהוא מקבל, ומקדיש רגע ללחוץ יד ולומר תודה לכל אחד שעוצר אותו אצלנו במערכת בהתלהבות (לא כל יום אלוף עולם יחף עם חליפת ג'ודו מכין לידכם קפה).
ומוקי מתמודד מאז גם עם שאלות בלתי פוסקות בנוגע לסעיד מולאי, הג'ודוקא האיראני שקיבל הוראה להפסיד בכוונה כדי להימנע ממפגש מולו ולאחר מכן ערק לגרמניה. הוא מקבל אותן בהבנה, כי הוא מודע למצוקה של האדם בצד השני.
זה מעניין, כי גם אני מתחרה מול מצריות ואיראניות – ואצלי הן תמיד היו בסדר, הצטלמו ועמדו איתי על הפודיום.
"הסיפור עם האיראני מאוד עצוב. מי כמוך יודעת כמה אנחנו מתאמנים כדי להגשים את החלום, ובסופו של דבר הוא לא עולה לקרב בגלל הסיבות הלא נכונות. זה די מבאס, וליבי יוצא אליו. המצרי שניצחתי בחצי הגמר ולא לחץ לי את היד זה כבר סיפור שונה לגמרי. זה נוגד את ערכי הג'ודו וערכי הספורט, כי לא משנה מי מנצח או מפסיד, צריך לכבד את היריב והתאכזבתי לראות את הדרך שלו".
הבנתי שמולאי יתחרה בשנה הבאה בטוקיו תחת הדגל של נבחרת הפליטים או הוועד האולימפי.
"יש דילמה בנושא, אין ממש החלטה עדיין. אני יודע שבודקים מה הכי נכון בשבילו, ואני מקווה שהדברים יסתדרו עבורו".
תרצה להתחרות מולו?
"בהחלט ארצה לעלות מולו, לעשות איתו קרב, ולא משנה מי מנצח או מפסיד. כל עוד הוא עולה מולי, אנחנו קדים קידה, לוחצים ידיים ומראים משהו הרבה יותר גדול. זה חלום שלי, שהוא יעלה מולי בעתיד ונוכל לנצח את כל הפוליטיקה".
עברת תקופה לא פשוטה לפני ריו 2016. איך התמודדת עם זה?
"לפני ריו סבלתי מפריצת שני דיסקים בגב התחתון. בתור ספורטאי החלום הוא לעמוד על הפודיום, ופתאום אני מנסה להתאמן והדברים לא מתחברים. לא היה קל לקבל את זה, וחודש שלם נהרס. כולם מתכוננים ואני מקבל זריקות, אבל משהו בי היה אופטימי שאני יכול לעשות את זה, לעמוד הכי גבוה על הפודיום, גם כשלא יכולתי להתכופף לשרוך שרוכים.
"נסעתי לריו בלי יותר מדי קרבות, ובכל זאת הצלחתי להגיע לחצי הגמר וסיימתי חמישי. גרמתי לעצמי להבין שאני יכול להתמודד עם כל דבר. כל הטיפולים ומה שעברתי במשך שנה וחצי נתנו לי המון כוח לחזור".
מאיפה הבאת את הכוחות האלה, להרים את עצמך ולהאמין?
"זה לא היה פשוט. אחרי שנפצעתי ניסיתי להתאמן ובקרבות ניסיתי להטיל אבל לא הצלחתי. אני מפסיק, הולך לשירותים ומתפרק, כי פשוט כואב לי שאני לא מצליח לעשות מה שאני רוצה חודש לפני האולימפיאדה. ארזתי את הדברים ויצאתי מהאימון הביתה. אחר כך גילו בבדיקות את פריצות הדיסק. איך התרוממתי מזה? חזרתי אחורה, הסתכלתי על הקרבות שעשיתי, על זה שאני אלוף אירופה, שניצחתי את כל היריבים – ואמרתי שאין מצב שאני לא יכול לעשות את זה בריו ולהראות מה אני שווה".
אז מה הציפיות שלך לאולימפיאדה?
"שנה זה עוד הרבה זמן. יש לי עשרה חודשים להכין את הגוף מבחינה פיזית, אני אפילו יכול לעלות עוד טיפה במשקל. מבחינה מנטלית צריך להתכונן לכל הציפיות, כי אני מגיע כאלוף עולם ויהיו הרבה כאלה. אמנם היו ציפיות גם לפני ריו, אבל עכשיו הן באמת כפולות ומכופלות. אני עובד עם פסיכולוג צמוד, תזונאי ופיזיותרפיסט, כשיש את המאמן שלי, אורן סמדג'ה, שעוזר לי עם הג'ודו".
ותודה להורים שהביאוני עד הלום
האימון הוא נקודה מעניינת מאוד במפגש ביניהם. מוקי וסמדג'ה עובדים יחד מהרגע הראשון של שגיא בג'ודו, אבל ויסמן? היא בכלל מערבבת בין הספורט למשפחה, ומתאמנת אצל אמא אירינה, שהגיעה גם לראות את הבת מראיינת את אלוף העולם ועל הדרך גם נתנה את הטאץ' שלה בסטיילינג ובצילומים.
האמת היא שאנחנו כמעט אותו דבר, כי אני מתאמנת כל החיים עם אמא ומגיל תשע משתתפת בתחרויות, וגם לך יש אותו מאמן מהילדות.
"סמדג'ה הוא כמו אבא שני שלי. עברנו דרך ארוכה ביחד ויש בינינו חיבור מיוחד. הגענו למצב שאנחנו מבינים זה את זה רק במבט. אני חושב שזה הופך את הדרך ליותר עוצמתית ואני בטוח שגם את מרגישה ככה עם אמא שלך. זה גם מאתגר, כי את חוזרת איתה הביתה, אבל בעיקר תורם לך שיש מישהי שעומדת מאחורייך, ומי רוצה יותר שתצליחי מאשר אמא. גם לי יש את ההורים שלקחו אותי שלוש־ארבע פעמים בשבוע לאימונים, יצאו לנסיעות ארוכות, ואני אומר להם תודה על כך שהשקיעו. לכן, הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה – שמתי את המדליה על הצוואר של אבא".
דיאנה מוסיפה: "לי ולאמא יש באמת קשר מעניין, ואפשר לומר גם מאוד מאתגר. אנחנו גרות באשקלון ואני מתאמנת בראשל"צ, וכמעט בכל יום אנחנו נוסעות 40 דקות לכל כיוון, ובדרך מדברות על טכניקה, מה עושות באימון ומה אחרי. אם אני באה לאימון ולא עושה משהו שהיא ציפתה לו, איזו תוצאה שהיא תיכננה ביומן, אז מתחילים ריבים ולי זה מאוד קשה, לריב עם אמא שהיא גם המאמנת. אני מתחילה לבכות ולהתעצבן וקשה לי להירגע מזה. לוקח לי זמן, ובנסיעה הביתה יש מתח באוויר, רק הכלבה שלי סטייסי מלקקת אותנו ומנסה לנחם. אבל מצד שני בלי אמא לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי, כי אף אחד לא היה סובל אותי ככה ונותן 100 אחוז – אני יודעת שאני מאוד קשה".
"היה קשה להופיע בלי הדגל"
אתה יכול לעזור לי להתכונן לתחרות במדינה ערבית לקראת ההשתתפות שלי באליפות העולם באתלטיקה בקטאר בשבת?
"זה באמת לא פשוט, עברתי את זה באבו־דאבי. נכון שמדובר במדינה שפחות מקבלת אותנו, אבל ככל שתתרכזי בדרך שלך במקום בכל הדברים מסביב, אני בטוח שתצליחי. היה לי קשה להופיע בלי דגל ישראל בפעם הראשונה שנסענו לשם ב־2015, כי אני מאוד אוהב את המדינה שלי. זכיתי בארד, והיה אפשר לראות כל המתחרים עם הדגל שלהם ואותי בלי כלום. זה נתן לי המון מוטיבציה בשנה שעברה, אז כן התחרינו עם הדגל. אני מנסה לשאוב כוחות מכל מיני מקורות. בסוף הצלחתי להשמיע את ההמנון במדינה ערבית שלא הכירה בנו".
תגיד, איך נראית שגרת היום־יום של אלוף עולם?
"בבוקר אני משתדל לרוץ עם הכלב שלי, סודֶה, הקרוי על שם תרגיל בג'ודו. אנחנו רצים בחוף הים, זה אחד הדברים שאני הכי אוהב. חוזר הביתה, ארוחה קלה והולך לאימון – ג'ודו או משקולות – ואחריו פסיכולוג או תזונאי, ואז בערב אימון נוסף".
אתה שונא משהו בעיסוק האינטנסיבי?
"אני משתדל פחות לשנוא, אבל אני מטפל בגב כמעט כל יום כדי לחזק את שרירי הליבה ולפעמים זה פחות בא לי טוב, כי אני רוצה להתמקד בג'ודו".
אז מה אתה עושה בשעות הפנאי, אם יש כאלה?
"כשיש זמן אני אוהב ללכת לים, לרכוב על אופניים וסתם ללכת לבריכה לנוח".
עכשיו אתה מנהל זוגיות עם נטלי. איך משלבים את זה עם הספורט?
"היא מאוד אוהבת את הפרטיות שלה. היה לה מאוד לא פשוט במסיבת העיתונאים כשחזרתי מטוקיו, כי היא פחות אוהבת את המצלמות. קשה למצוא בת זוג שמבינה ומכילה, ומי כמוך יודעת כמה הקרבה דרושה, לא רק מאיתנו אלא גם מהסובבים אותנו".
היא צריכה להבין שהיא יוצאת עכשיו עם סלב, ותצטרך ללכת איתך להשקות, לדעת שאין מסיבות, שצריך ללכת לישון מוקדם.
"היא פחות מנסה להיכנס לתוך הדברים האלה. בסופו של דבר, כשנסתכל אחורה על הדרך, על המסירות, הנחישות והערכים שיגיעו מעבר לספורט – אלה כלים לחיים".
"מזמין אותך לאימון"
רגע לפני שנפרדים (דיאנה ואמא שלה כבר מודאגות מהאיחור לאימון), ואחרי שמוקי לימד את ויסמן איך מפילים את היריב על הרצפה, השניים מתחבקים בחום ומקווים להיפגש בטקס הפתיחה בטוקיו.
מוקי: "אני רוצה לראות אותך איתי באולימפיאדה ומאחל לך הרבה הצלחה".
ויסמן: "אז מה אתה אומר, נעשה אימון ביחד לפני האולימפיאדה?"
מוקי: "אני מוכן, אבל את תעקפי אותי".
ויסמן: "תלמד אותי כמה תרגילים בג'ודו, ואני אלמד אותך זינוקים וכוח מתפרץ".
מוקי: "תרגיל אחד לא מספיק".
ויסמן: "אני כבר אראה לך מה זה".
מוקי: "אני מזמין אותך לאימון הנבחרת, יהיה מגניב ותיכנסי מהר מאוד לעניינים".
ויסמן: "נתראה שם. אני מוכנה".
לפנייה לכתב/ת 
