יומנה של ספורטאית
יושבת במשחקים אדישה ומבינה שנגמר לי הריגוש, נגמרה לי המסירות, אין את התחושה שהבטן מתהפכת והראש רץ בספרינט קדימה גם כשהרגליים לא מתפקדות. נגמר הטירוף, התשוקה לניצחון בכל מחיר. רתם גרשון, שוערת וקפטנית נבחרת ישראל בכדוריד, משתפת את התחושות שליוו את החלטתה להיפרד מהמשחק שהיא כל כך אהבה
אז זהו, החלטתי! עברתי למגרש של הגדולים. הילדים הגדולים באמת. לכל מקום שאני הולכת שואלים אותי: "איפה את? לא רואים אותך במגרשים, את חסרה. מתגעגעים לשגעונות שלך, לצבעוניות שלך ו...".
אז החלטתי, ואני מבשרת את זה בעיקר לעצמי. אחרי 20 שנה בעולם הכדוריד, נגמר לי. אני יושבת במשחקים אדישה ומבינה שנגמר לי הריגוש, נגמרה לי המסירות, אין את התחושה שהבטן מתהפכת והראש רץ בספרינט קדימה גם כשהרגליים לא מתפקדות. נגמר הטירוף, התשוקה לניצחון בכל מחיר, ההנאה מהכאב שאחרי עצירה והכמיהה הבלתי מתפשרת לניצחון בכל מחיר. פשוט נגמר לי.
ואני, רתם, לא יודעת מה זו בינוניות. לא מכירה את המושג חצי עבודה. אז אני יושבת ומשחזרת לאחור את כל הרגעים המתוקים שאספתי בדרך, את כל ההנאות והפסגות אותן כבשתי, ואני מתמלאת באושר.
אני מודה על ההזדמנות שהייתה לי להתרגש, להתמסר, לצרוח את התקווה כשקהל זר מסתכל בבעתה ומיאוס. לעמוד בשער ברגעי המאני טיים בידיעה שכל המשחק על כתפיי, לבכות ולכאוב הפסד מר ולהשתקם בניצחון. אני מודה על תחושת השייכות, המחויבות הבלתי מתפשרת להצלחה ולקבוצה. על הרגשות האינסופיים שמילאו אותי אחרי כל ניצחון, אחרי כל תואר MPV שקבלתי, אחרי כל תואר, אחרי כל דאבל.
אשכרה הייתה לי את הזכות להרגיש את זה. זה בלתי אפשרי להסביר במילים את התחושות הללו. תחושה של ריחוף, תחושה של פסגה, תחושה של עקצוץ וצריבה בבטן מראש אושר, תחושה של 'אתה כל יכול', תחושה של פאר, ידיעה ותחושה של אדרנלין ששוטף את הגוף ומציף בהנאה כואבת ומתוקה. 20 פאקינג שנה שאני חווה את זה! אני ברת מזל!!
אז עכשיו, כשאני כבר ד"ר ושייכת לדור הנפילים, אני עוברת למגרש של הגדולים. עכשיו אני מתרגשת שם מכל רגע. מתרגשת מהאחריות שניתנה לי. מתמסרת לניהול, למשמעות, למשמעת, למחויבות, לאתגר ולהנאה.
אני רוצה להודות על כל המזדמנים לי בדרך. על אלו שהכירו לי את עולם הכדוריד וסימנו אותי במרקר בולט של כישרון והבטחה. תודה לכולכם!
רתם גרשון
צילום: עוז מועלם
מומלצים