קסם זר: כך השתנה הכדורגל הישראלי

"ועדת הזרים הגיעה למסקנות", בישרה הכותרת בעיתון. כן, הייתה ועדה כזאת, ועדת זרים, והיא לא עסקה בשוהים בלתי חוקיים בדרום ת"א אלא דווקא בכדורגל הישראלי. 30 שנה בדיוק עברו מאז, מהיום שבו הורשו הקבוצות הישראליות להופיע באופן קבוע עם שחקנים שאינם ישראלים. ועדת הזרים שינתה את הכדורגל לתמיד.

30 שנות זרים בכדורגל הישראלי - פרויקט מיוחד

• המוצלחים, ה"ישראלים" והפארסות
• מי הזר הכי גדול ששיחק בישראל?
• נסו להוציא 20 מ-20: חידון הזרים הגדול
  

שלושה עשורים שבכדורגל הישראלי לא משחקים רק ישראלים. 1,264 שחקנים זרים הופיעו בזמן הזה בליגת העל בגלגוליה השונים. יש כאלה, כמו מוראד מגמאדוב, הזר היחיד שהופיע בליגה מעל 400 משחקים, שנשארו פה לתמיד, ויש כאלה שראו רק דקות מעטות לפני שנעלמו למקום אחר (הזר ששיחק הכי מעט הוא איבן קוסיץ' ממכבי נתניה, שאיכשהו שיחק עשר דקות במצטבר בשבעה משחקים). יש כאלה שזכו באליפויות, כמו ג'ובאני רוסו או גוסטבו בוקולי (ארבע כל אחד), ואילו אחרים עברו בין הקבוצות וחיפשו את מקומם. אלן מסודי, אגב, מחזיק בשיא עם שש קבוצות שונות בליגת העל.

היה פה הכל מהכל. צעירים שבקושי למדו לשחק כדורגל ומבוגרים שזכו בתארים במדינות רחוקות. כוכבים שנתנו תחושה אירופית לעומת כאלה שישר נאמר עליהם שאינם קשורים לענף. אפריקאים ודרום אמריקאים, ממזרח אירופה וממערבה. והכל התחיל ב־1989, שלושים שנה אחורה.

עד החקיקה בעניין הזרים שיחקו בליגה רק ישראלים, למעט כמה חריגים: כאלה בעלי שורשים יהודיים או מתאזרחים שהיו חייבים לשהות בישראל 12 חודשים ברציפות כדי לקבל את האישור לשחק בליגה. המספר היה קטן משום שבזמן הזה השחקנים לא היו יכולים לעזוב את הארץ וגם לא לשחק בה כדורגל. כשבהתאחדות לכדורגל רצו להוסיף שחקנים זרים לליגה, במטרה להעלות את הרמה, הייתה לכך התנגדות אדירה, בעיקר מצד ההסתדרות ומרכז הפועל, שחששו מפגיעה במעמד השחקן הישראלי. טענה שנשמעת עד היום.

הכי הרבה הופעות מבין הזרים. מגמאדוב בפעולה(צילום: יובל חן)

בסוף הוועדה המליצה, והחוק עבר. כל קבוצה בישראל הורשתה לשתף שני זרים, כשבתחילה הייתה הגבלה נוספת שלא החזיקה מעמד זמן רב - השחקנים יכולים להגיע רק אם הם משחקים בליגה הראשונה או השנייה של מדינות באירופה או במרכז אמריקה. זרים מיבשות אחרות היו צריכים להיות שחקני נבחרת. "זו אחת ההחלטות החשובות ביותר שהתקבלו בכדורגל הישראלי", אמר אז שאול סווירי, שהיה יו"ר ההתאחדות.

מספר הזרים עלה בהדרגה כל כמה שנים, עד שכיום אפשר לרשום עד שישה שחקנים זרים בסגל ולהציב חמישה מהם בהרכב בכל משחק. הכדורגל באמת השתנה. אי אפשר לדמיין את הליגה ללא שחקנים זרים.

שאלה של גיל

הזרים צעירים יותר מאשר בהתחלה

הרבה יכול להשתנות ב־30 שנה, ואכן יש דברים שהשתנו עם הזמן, אבל גם כאלה שנשארים במקום. למשל, מאז ומתמיד שחקנים זרים קיבלו יותר כרטיסים אדומים מאשר הישראלים בממוצע למשחק. אפשר לומר שזה קשור למנטליות אחרת, אולי קשיי הסתגלות, אבל לכולם ברור שתמיד היד קלה יותר על ההדק מול מישהו שלא צריך לתת דין וחשבון לבני משפחתו אחרי המשחק.

לעומת זאת, יש דברים שנראים ונעשים אחרת. בשנים הראשונות להגעת הזרים היה מדובר בשחקנים מבוגרים באופן משמעותי מאשר בהמשך. בהתחלה כמעט כל שחקן זר שני היה בעשור הרביעי לחייו, שלושים פלוס, אבל בשנים האחרונות מספר השחקנים המבוגרים־יחסית קטן ביותר ממחצית.

בנוגע לתפקידי השחקנים על המגרש, אין שינוי משמעותי. המאמנים ובעלי הבית רצו תמיד לשדרג את החלק ההתקפי באמצעות תרומה מבחוץ (אם כי בהמשך נראה שזו לאו דווקא בחירה נכונה). הכי הרבה קשרים, אחר כך חלוצים.

ומדינות המוצא? הזר הראשון שכבש שער בישראל לאחר כניסת החוק החדש לתוקף היה ריקרדו קאצ'יונה, כבר בדקה ה־16 של המחזור הראשון בעונת הזרים הראשונה, לזכות הפועל באר־שבע מול מכבי נתניה. קאצ'יונה היה ארגנטינאי, אבל המדינה ששלחה לפה הכי הרבה שחקנים זרים עד היום היא ברזיל, 101 כאלה. גם ניגריה, עוד מדינת ענק, נמצאת ברשימת היצואניות המובילות לארץ, וזה הגיוני. לעומתן, המדינה שנמצאת במקום השני בהיקף שליחת הזרים לישראל, קרואטיה, אינה מדינת ענק. בישראל תמיד אהבו לראות פה קרואטים וסרבים. בהתחלה זה הצליח, יחסית, אבל הניסיון לחקות את הצלחות העבר נתקל בשנים שאחרי בהמון מפחי נפש. העולם השתנה. הזרים הקרואטים והסרבים המובילים כבר לא מגיעים לפה.

בכלל, בתחילת הדרך כמעט כל הזרים הגיעו ממזרח אירופה, משהו כמו 80 אחוז מסך השחקנים שבאו לישראל בשנות ה־90. גם היום החלק הזה של העולם מוביל. בחמש השנים האחרונות בערך שליש מהזרים בישראל הם מזרח אירופאים, אבל ההפרש כבר אינו גדול כל כך. יש הרבה יותר שחקנים ממערב אירופה, כאלה שמגיעים מליגות שניות במדינות כדורגל בכירות, וכמובן מאפריקה, שבהתחלה כמעט לא ייצאה שחקנים לישראל.

הכי הרבה ברזילאים הגיעו ארצה. דה סילבה(צילום: אורן אהרוני)

כוכבים נופלים

למה מגיעים פחות שחקנים איכותיים

חלק מאותם מזרח אירופאים הגיעו לפה עם רזומה מרשים. ויקטור צ'אנוב ואלכסנדר אובארוב היו שוערי נבחרת בריה"מ הגדולה בזמן שחתמו במכבי חיפה ובמכבי ת"א. ההונגרים של בית"ר ירושלים - סטפן שאלואי, אישטוואן פישונט ואישטוואן האמר - היו כולם שחקני נבחרת טובה יותר מישראל, ובהונגריה של אותה תקופה הסתכלו באופן קבוע על הליגה הישראלית כדי לעקוב אחריהם. ניקולאי קודריצקי ואנדריי באל, שניהם כבר לא בין החיים, היו כוכבים בעלי שם. רוסו הגיע לנבחרת קרואטיה בעקבות ההצלחה בישראל, אבל חברו לקבוצה ננאד פראליה לבש את נבחרת המשבצות הקרואטית, שהייתה אז בשיאה, עוד לפני החתימה במכבי חיפה.

יש עוד דוגמאות, כמובן, אבל המציאות השתנתה. היום קבוצות ישראליות כבר לא מחתימות כוכבים בעלי שם עולמי, שחקני נבחרות בכירות, ויש לכך כמה סיבות.

גלובליות. עם התפתחות האינטרנט והקשרים היומיומיים בין אנשי ספורט ממדינות שונות, כולם כבר מכירים את כולם. שחקן טוב יהיה מבוקש בהרבה מקומות, ואז ישראל אינה יעד אטרקטיבי דיו.

שחקן הרכב בזמנו גם בנבחרת קרואטיה. רוסו(צילום: ראובן שוורץ)

האיחוד האירופי. לקבוצות שנמצאות באיחוד אין כמעט הגבלות על זרים מתוך היבשת, כך שהכמות עלתה באופן משמעותי, כלומר ההיצע לשוק הישראלי קטן יותר.

סקאוטינג. ישראל מפגרת בגדול אחרי העולם בתחום הזה. אין כמעט ניסיון לבצע סקאוטינג "אקטיבי" בישראל, כלומר לאתר שחקנים בלי קשר להצעות שמגיעות מסוכנים. כך נוצרת מגבלה של כמות השחקנים שאפשר לבחור מהם. בנוסף, גם אם מדובר בסקאוטינג פסיבי, כלומר בבדיקת שחקנים שמוצעים לקבוצות, אין להן מחלקת סקאוטינג אמיתית שזה כל פועלה.

לדברים האלה אפשר להוסיף את צמד המילים "היעדר חזון", כלומר אין חשיבה שמציבה מטרות לטווח ארוך. אין בקבוצות אדם שמטרתו היא לחשוב מקצועית שנים קדימה, או להבין מה טוב לקבוצה, מה מצליח בליגה ומה לא.

הנה דוגמה. אצל רוב המאמנים בליגה יש תפיסה לפיה את השחקנים הזרים צריך להביא לעמדות "מרכזיות" במגרש - בלם, קשר אחורי, חלוץ. אבל ההיסטוריה מראה שברוב המקרים דווקא מגינים זרים

 הם המשפרים הטובים ביותר של הקבוצה. אפשר לומר זאת בכלל על שחקני הגנה. מבדיקה שערכנו על שנות האלפיים מתגלה שככל שמספר הזרים של קבוצה בהגנה במשחק ספציפי עולה (כולל שוער) כך הסיכוי שלה, סטטיסטית, לשמור על שער נקי גדל.

הנה, תסתכלו על מכבי ת"א הנוכחית, זו שבאופן קבוע משחקים בקו ההגנה שלה שלושה זרים מתוך ארבעה שחקנים, פלוס שוער שלא נולד פה. האמת, מספיק להסתכל על ההגנה של נבחרת ישראל, זו שאין בה זרים בכלל, כדי להבין שמדובר בנתון הגיוני ביותר.

אז האם הזרים טובים לכדורגל הישראלי או לא? כל ניסיון לתת תשובה ברורה יחטא למציאות. יש שחקנים שהעלו את הרמה, שהכניסו מקצועיות, ששיפרו ישראלים צעירים לידם. לעומת זאת יש שחקנים זרים שבכלל לא היה להם כוח לשחק פה, שעשו בלגן מחוץ למגרש, או שפשוט היו מלכתחילה ברמה נמוכה מאוד.

השאלה החשובה היא לא אם שחקנים זרים טובים לכדורגל המקומי או לא, כיוון שהתשובה תלויה באילו זרים מדובר. לכן, החשיבות האמיתית, הנושא שצריך להעסיק את כולנו, הוא היכולת להביא לכאן את השחקנים הנכונים, המתאימים מבחינה מקצועית ומבחינה מנטלית.

מליגת העל לפרמייר-ליג. יעקובו(צילום: רויטרס)

מאז שמכסת השחקנים הזרים עלתה לחמישה, בדיוק עשור אחרי האפשרות להביא זרים בכלל, עומד ממוצע השחקנים הזרים בכל רגע נתון במגרש על כשלושה, לא יותר. אין ניצול מספיק של האפשרות כיוון שלא יודעים לבחור פה שחקנים. אם הנושא הזה ישתפר, אז בעתיד, אולי כשנחגוג יובל לאותה ועדת זרים מפורסמת, יוכלו להסכים כולם על כך שהכדורגל הישראלי רק הרוויח.

• נתונים: ירון משעל