חן ויגדורצ'יק: "החלום שלי: לאמן עם אמא ואחותי"
הסלידה מהתעמלות אמנותית כילדה, היחסים המורכבים עם האמא־מאמנת אירה ויגדורצ'יק, העזיבה לבית השנטי, השירות כלוחמת. בגיל 25, חן ויגדורצ'יק פותחת את הלב ומגלה איך חודש הקשר עם אמה ומה גרם לה לחזור לאולם
"הייתה לי חוויה מאוד לא טובה כמתעמלת. חוויה קשה. דברים התנהלו בצורה לא נכונה, בלשון המעטה. אמא שלי יכולה להמשיך להגיד שהייתי מרדנית, אבל זה לא תמיד מתאים שההורה שלך מאמן אותך. לאחותי רחלי יש אופי שונה משלי, יותר 'יס־מנית', והיא יכולה הייתה לספוג את זה טוב יותר ממני. אני הייתי ילדה מאוד דעתנית. הייתי ילדה מוכשרת ויש לי גנטיקה טובה, אבל בגיל 12 זה כבר שבר אותי".
עולם ההתעמלות האמנותית ידוע כתובעני במיוחד, כזה שגורם לספורטאיות רבות שחולמות להיות לינוי אשרם לא לעמוד באימונים המפרכים ובהשקעה המטורפת - ולהרים ידיים בשלב מוקדם. אחת מהן מגיעה דווקא מהבית של הדמות הבכירה ביותר בענף בישראל, אירה ויגדורצ'יק, שמלבד הצלחתה הגדולה כמאמנת, ידועה גם בשיטות האימון הנוקשות שלה.
מסלול חיים מדהים ובלתי שגרתי
את אירה אין צורך להציג. המאמנת שזכתה להכרה בארץ ובעולם בזכות הישגיה המרשימים, האישה ששמה את ההתעמלות האמנותית הישראלית על המפה. גם בתה הגדולה, רחלי (30), מתעמלת לשעבר וכיום חלק מצוות האימון של הנבחרת, היא שם דבר בענף. אלא שאת הבת הקטנה לבית ויגדורצ'יק, חן (25), לא רבים מכירים. הילדה, שבדומה לאחותה בילתה באולמות ההתעמלות מגיל אפס ויועדה לשמר את המסורת המשפחתית, בחרה בנתיב שונה לגמרי, שכולל סיפור חיים מורכב ומרתק.
בראיון הראשון שלה, כאן ב"ידיעות אחרונות", היא משתפת בגילוי לב את המסלול המדהים והבלתי שגרתי שעברה: ההחלטה לעבור בגיל 15 לבית השנטי בת"א, הגיוס לשירות קרבי בקרקל, הקאמבק לענף כמאמנת וסגירת המעגל המרגשת - חידוש הקשר עם אמה.
לחן היה חשוב להדגיש שלא רק שהיא ואחותה לא קיבלו יחס מועדף בהשוואה ליתר המתעמלות, הוא אפילו היה נוקשה יותר. "היחס המועדף היחיד שקיבלנו היה בחינוך והתנהגות למופת", היא מספרת. "אמא שלי גם ככה מאמנת קשוחה, ובמקרה שלי ושל אחותי זה היה פי שמונה. אני סבלתי מזה מאוד עד שהחלטתי שזה לא בשבילי".
מרגישה פספוס?
"לא אוהבת להסתכל אחורה. זה כנראה לא יכול היה לקרות אחרת. אולי אם אמא הייתה לוקחת אותי להתאמן במקום אחר, אז כל הסיפור היה שונה. ראיתי את אמא מתעסקת בפוליטיקות מגיל אפס, וכשאתה ילד זה מפחיד אותך. אתה צריך להבין, אני מגיעה לאליפות ישראל ואמא שלי מסוכסכת עם השופטת הראשית. אני עושה תרגילים נהדרים, אבל אף פעם לא עולה על הפודיום. לכן, בתור ילדה, את מפתחת מעין סלידה לענף. ראיתי איך אמא שלי סובלת ומביאה את זה הביתה. אמרתי לעצמי: 'למה אני צריכה את זה בכלל? מה זה הדבר הזה?' מה גם שזה גמר לי את כל החיים החברתיים".
אמא סיפרה בעבר שהיא הרגישה פספוס בגידול הילדים בגלל ההשקעה הטוטאלית שלה בהתעמלות.
"ברור. היא לא הייתה הרבה בבית, וכשכבר כן, אז הייתה כל כולה בהתעמלות. זאת הייתה הבעיה, שלא היו הפוגות. היא הייתה חוזרת הביתה על 200 קמ"ש, הרבה עצבים. לכן יצא שגידלנו את עצמנו, לא היה לנו את היחס שכל ילד רוצה. הייתה תחושה תמידית של סטרס. למה אני, כילדה, הייתי צריכה לסבול? אני מקבילה את זה להורים של בן הזוג שלי, מנהלי בתי ספר עם דוקטורט במתמטיקה, אנשי קריירה לכל דבר, אבל הם כן ידעו לעשות את ההפרדה בין העבודה לבית, והוא חווה חיים שונים לגמרי ממני".
גם באולם ההתעמלות הרגשת את הלחץ הזה?
"פשוט היו צועקים עלייך שש שעות ביום - 'שבי, תעשי, תעמדי בפינה'. ואז את מגיעה הביתה ושוב צורחים עלייך. לא אשכח כל החיים שלי איך המאמנות היו מעמידות אותי בשורה עם מתעמלות בכירות, מביאות את אמא שלי ואומרות לה שאני לא ממושמעת, ואז היא צועקת עליי מול כולן. כל זה יוצר לך אווירה רעה בחיים, אתה פשוט הופך לילד עצוב".
ולא הצלחת להבין אותה? את המחיר שהיא צריכה לשלם על המסירות הטוטאלית לענף?
"גם כשניסיתי זה היה קשה. כי אתה ילד שאוהב את ההורים שלך ללא תנאי, אבל אין לך עדיין את הניסיון להכיל כמו אדם מבוגר. יצא שגידלתי את עצמי. היו שואלים בבית הספר איפה אמא, והייתי עונה או בעבודה או בחו"ל".
ואז, ילדה בת 15 מחליטה לעזוב את הבית ולעבור לבית השנטי.
"זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים, כי זה הכריח את ההורים לעשות הפרדה. אני כבר לא באולם ההתעמלות, אני לא בבית, והם היו צריכים להתאמץ ברמה הרגשית כדי להתקרב אליי. זה לא שבבית השנטי היה קל. פתאום לישון עם עוד שמונה אנשים בחדר, אבל לא סבלתי, שמחתי מאוד לגור שם כי קיבלתי גם חינוך וגם יחס".
עכשיו, כמאמנת, את מנסה להוכיח לאמא שלך משהו?
"אני חושבת שרחלי כבר הוכיחה לה. אם לא היא, אולי הייתי מנסה להוכיח לה שאפשר להיות גם הורה וגם מאמן, ולנהל את זה בצורה נורמלית".
מרגישה שאמא צריכה להתנצל בפנייך?
"לא צריכה את זה. היחסים שלי איתה היום אחרים. עברנו תהליך ארוך".
אז איך באמת היחסים ביניכן כיום?
"בבית השנטי נפגשנו בצורה מאוד מדודה, אבל זה נתן לי תחושה טובה. מאוד הערכתי את זה. אחר כך התגייסתי לצבא וחזרתי לגור בבית, אך כמעט שלא הייתי בו, כי הייתי חוזרת פעם בחודשיים מהצבא. כשהשתחררתי ההורים התגרשו וזה השאיר את אמא שלי במקום נורא לבד. זה יצר חיבור מחודש בינה לבין האחים שלי, כי לכל אחד היה פתאום את הפינה שלו איתה. עכשיו אנחנו מדברות המון, נפגשות. היא מייעצת לי על דברים שלא דיברנו עליהם מעולם, כמו זוגיות וחברות. אני גם משתפת אותה בדברים, היא הכירה את הסביבה והתחיל להיות שיח. היא מרגישה שהיא צריכה אולי להשלים פערים. מדמות שיודעת רק לנשום ולאמן – התגלה בפניי בן אדם אחר לגמרי. סבתא מדהימה, שמקלחת את הנכדים, קונה להם דברים, שומרת עליהם".
החלק המדהים בסיפור הוא שלמרות המחיר האישי והמשפחתי שגבתה ממנה ההתעמלות האמנותית, חן החליטה בסופו של דבר להתחבר למקורות. היא החלה להעביר חוגים במקומות שונים בארץ, וקיבלה רעב ליצור משהו משלה. אחרי שסיימה את לימודיה בווינגייט, קיבלה חן הצעה מאופיר זוהר, בעל מועדון להתעמלות אמנותית במודיעין, להיות המאמנת הראשית שלו. ויגדורצ'יק היססה מעט, אבל בסופו של דבר החליטה ללכת על האתגר בכל הכוח. היא גייסה צוות מקצועי שלם, מספר הספורטאיות במועדון הוכפל למאה, וההישגים לא איחרו לבוא.
"חשבתי בהתחלה שלא אלך לכיוון הזה, אבל זה היה חזק ממני", משחזרת חן. "זה חיבר אותי מאוד לאמא שלי וחיזק את הקשר בינינו. היא לימדה אותי הרבה דברים וזה בא ממקום בריא. אחרי שפרשתי וממש שנאתי התעמלות אמנותית, פתאום ראיתי את הדברים בצורה אחרת.
"מסתבר שהיה מאוד טבעי לחזור לאולם, כי יש לי המון ידע, כל החיים גדלתי על התעמלות אמנותית, ונטשתי ממקום מאוד כועס. עכשיו אני צמאה ללמוד עוד מאמא שנורא עוזרת ברמה המקצועית. אני מאוד נהנית מהמקצוע. אוהבת את התהליך, שאתה לוקח חומר גלם וממש יוצר ספורטאי. אני מקנה למתעמלות את כל היסודות, עוברת איתן את הקושי הנפשי, הכל. אתגר אדיר ששואב אותי מחדש לעולם הזה".
כשאת רואה מתעמלת נשברת, מה את אומרת לה?
"זה משתנה מאחת לשנייה, אבל הדבר הנכון לעשות הוא לא לתת להן לוותר לעצמן. אני באה ומרימה אותה, וזה קורה בדרך כלל לפני תחרות. לפעמים מתעמלת נשברת כי כואב לה או שהיא עוברת משבר אישי, והתפקיד שלי הוא לזהות את זה ולנסות לעזור".
מה באמת הופך את הענף לכל כך מצליח בישראל?
"יש פה מאמנות שלא מוותרות ואוהבות את המקצוע. בסופו של דבר זה לא לבוא ולהחתים כרטיס. המשכורת פה היא לא העיקר, יש המון מאמנות שאכפת להן ונותנות המון שעות מעצמן בתנאים לא תנאים".
מה היית משפרת?
"קודם כל צריך להגביר את המודעות לספורט אצל ילדים. הגעתי לבתי ספר והצעתי להעביר שיעורי חינוך גופני עם אלמנטים של התעמלות אמנותית, וככה גייסתי בנות. גם הייתי עומדת מחוץ לשער ומחלקת פליירים".
איך את מסתדרת עם הדימוי הקשוח של הענף, ועוד אחרי מה שעברת?
"זה קשה מאוד, כי צריך לדעת איך להציג את הענף בצורה נכונה. מגיעות אליי מתעמלות שמסיימות אימון, פותחות את התיק ואוכלות חטיפים ולחם עם שוקולד. זה להסביר גם להורים שתזונה היא לא מילה גסה".
"יש לי יותר סבלנות מלאמא"
במה שונה שיטת האימון שלך בהשוואה לאמא?
"יש לי יותר סבלנות ואני אתן עוד צ'אנס, אנהל דו־שיח עם המתעמלת. אנסה כל מיני מניפולציות לסיטואציות מסוימות ואגלה קצת יותר רגישות. לאמא יש פחות סבלנות, היא ישר תעיף מהאולם ואולי לא תיתן את הפתח הזה להקשבה".
איך הרגשת כשראית את אמא כל כך מצליחה כמאמנת?
"באליפות אירופה בחולון ב־2016 ממש בכיתי, וגם עכשיו – אחרי השגת הקריטריון לאולימפיאדה. אני מכירה את הקשיים שהיא עוברת ואת הרגליים ששמים לה. היא עושה דברים מדהימים נגד כל הסיכויים. זה משהו שאני רוצה לקחת ממנה".
כמה רחוק את יכולה להגיע באימון?
"הלוואי שיום אחד אגיע לאמן את הנבחרת, אבל לא אשקר, אני די מפחדת מזה. אני בן אדם מאוד אימהי ולכן התובעניות די מלחיצה. כשתהיה לי משפחה אז אולי לא אצליח ללהטט בין החיים הפרטיים לאולם ההתעמלות כמו אחותי".
מהו החלום?
"אני רוצה שהדור החדש של הנבחרת הצעירה שאני מגדלת יצליח. ברמה האישית – המטרה שלי היא שאני, אחותי ואמא נאמן יחד את הנבחרת. חשוב לי להדגיש, אני מאוד אוהבת את אמא שלי, מאוד מעריכה אותה והעיקר בחיים זה לדעת לסלוח, לשחרר ולהתקדם. זה גם השיעור שלי לחיים, כי בסוף נפתחים בפניך דברים מדהימים".
"עכשיו יש לי שתי בנות שימשיכו את המורשת"
"חן לא רצתה לשמוע על התעמלות אמנותית. היא גדלה עם שני אחים שכביכול היו נורא מוצלחים ומאוד קונפורמיסטים", מספרת אירה ויגדורצ'יק בתגובה לראיון של בתה. "הם אף פעם לא התנגדו, אף פעם לא מרדו, ואף פעם לא אמרו לא. גם העובדה שלא הייתי בבית הקשתה עליה. כשהיא עברה מאוחר יותר לבית השנטי ובעיקר כשהחליטה להתגייס לשירות קרבי, אמרתי איזה קרקל עכשיו, לבית הספר היא לא רצתה אפילו ללכת. לסדר את המיטה היא לא רצתה.
"ככה גיליתי אותה מחדש ונלחמתי עליה, כי הבנתי שאני מאבדת בת וזה עלה לי בדמעות. היא שינתה את כל השקפת העולם שלי, אחרת לא הייתי משנה את היחס כלפיה. הייתי עלולה לאבד אותה. היא כן קיבלה כשהייתה קטנה את כל מה שהאמנתי בו ויכולתי לתת לה, אבל היא פשוט מרדה. אני בטוחה שבסופו של דבר היא הבינה אותי ותעביר את זה לילדים שלה.
"תפקיד האם הוא לעמוד מאחורי הבת לטוב ולרע, ואחרי מה שעבר עליה בבית השנטי ובקרקל, הבנתי שיש כאן משהו שלא הכרתי. עכשיו, כשאני רואה אותה מצליחה בהתעמלות האמנותית, אני מאושרת בשבילה. היא עכשיו אומרת לי 'אמא, מתי תיתני לי את הצ'אנס לאמן איתך?'. אני עכשיו בתוך כל הדבר הזה לטוקיו, ואמרתי לה שלא נלך כל כך רחוק, אבל עכשיו יש לי שתי בנות שימשיכו את המורשת שלי - וזה מדהים".
לפנייה לכתב/ת 
