מהלך בבדיקה: ה-VAR סוגר סיבוב
פחות צלילות ברחבה, יותר פנדלים. פחות טעויות, יותר הפרעות. פחות שיקול דעת, יותר אדומים. פחות ספונטניות, יותר עיכובים. פחות ויכוחים, לא פחות מחלוקות. מערכת השיפוט סיימה סיבוב בליגת העל וזה זמן טוב לבדוק איך הפלא החדש השפיע על הכדורגל שלנו וכמה זמן עוד ייקח לנו להתרגל אליו
"הכדורגל לא יהיה כפי שהכרנו אותו", זעקו הכותרות במונדיאל 2018, אז רוב העולם נחשף לראשונה לשימוש בווידיאו. זה נכון, יש שינויים במשחק, אבל כל ליגה שאימצה אליה את ה־VAR, "שופטי מסך" בעברית תקנית עכשווית, מקבלת את החידוש בצורה אחרת.
במקומות מסוימים המשחק נהיה מהיר יותר ובאחרים דווקא איטי. אלה שונאים את השינוי ואלה מרוצים ממנו. עכשיו, כשאנחנו מסכמים סיבוב ראשון של ה־VAR בישראל, אפשר לבחון יותר לעומק איך הוא משפיע על הכדורגל שלנו.
גם היום, למרות שכמעט לכולם ברור שמדובר בחידוש חיובי, יש אינספור מחלוקות לגבי שופטי המסך, נחיצותם ותפקודם. הן נובעות לפעמים מאי־הכרת החוקה או השינויים שחלו בה. הוויכוחים האלה לא יסתיימו אולי לעולם, אבל אם שמים אותם בצד אפשר לבדוק השפעות נוספות, כאלה שגורמות לשינויים במשחק עצמו. ויש השפעה על המשחק.
ב־12 המחזורים הראשונים (כל הנתונים בכתבה מתייחסים לפרק הזמן הזה, ללא המחזור האחרון שהסתיים אתמול) הלכו השופטים הראשיים למסך ב־46 מקרים, כשב־35 מהם הייתה התערבות נכונה בהחלטה המקורית ששונתה. 15 פנדלים נשרקו או בוטלו, 11 כרטיסים אדומים נשלפו או הוחזרו לכיס השופט, ותשעה אירועים נוספים שבהם הייתה התערבות קשורים לשערים שנפסלו או אושרו.
ספר השיאים
שופטי המסך משפיעים בארבעה מקרים. אחד מהם, טעות בזיהוי של שחקן, עדיין לא נדרש בישראל, אבל בשלושת האחרים - אדומים, פנדלים ושערים - הייתה התערבות. לכן הם גם הפרמטרים הראשונים שצריכים לבדוק לעומק.
לכולם ברור שיש עלייה במספר פסילות השערים, אבל אין נתונים היסטוריים מדויקים כל כך. עם זאת, בשני הפרמטרים האחרים קיים תיעוד והתמונה ברורה - עלייה חדה. 0.36 פנדלים בממוצע למשחק נשרקים השנה בליגה - 38.5 אחוז יותר בהשוואה לעונה שעברה, ושיא של 17 שנים. זה קורה קודם כל כי בעבר אירועים המחייבים פנדל היו נעלמים מעיני השופטים. העלייה במספר הכרטיסים האדומים דומה באופן מפליא. גם פה 0.36 למשחק, ואותה עלייה של קרוב ל־40 אחוז מהעונה שעברה. במקרה הזה צריך לומר שלא מדובר בעניין ברור מאליו, כיוון ששחקנים מתאימים עצמם למצב החדש. בכל העולם ניתן לראות ירידה במספר האדומים לאורך זמן. העלייה מגיעה רק בהתחלה, כשהשחקנים עדיין לא מוכנים.
"השיפוט הפך להיות קצת יותר טכני", מסביר שופט ליגת העל דוד פוקסמן. "פעם היה יותר מרחב תמרון וכל שופט היה מקפיד ברמתו שלו. היום יש שופט שרואה במסך, אז מבחינה אובייקטיבית יש יותר פנדלים. הכרטיסים האדומים זה נושא ברור, כיוון ששופט מעלה ריכוז כשהכדור הולך לכיוון הרחבה והוא יודע מה צריך לחפש.
"אבל אדום מגיע הרבה פעמים באמצע המגרש, כששופטים ושחקנים מורידים ריכוז, ואז מישהו בא ונכנס באחר בשיא המהירות. לשופט זה תמיד היה דבר קשה, בעוד לשופט מסך קל יותר. הוא מגדיל את המסך ובשנייה מוצא את זה. כך גם נבדל, פעולה טכנית, ולכן אין בכלל טעויות, זה נעלם מהנוף. אנחנו כל הזמן אומרים בצחוק שהקוונים אפילו חוששים למקומם, לא יהיה בהם צורך".
מיישרים קו
ואכן, כל החלטות הנבדל שהתקבלו תוך שימוש בווידיאו העונה היו נכונות. במקומות שונים בעולם ראינו עם תחילת השימוש בטכנולוגיה ירידה כוללת בכמות הנבדלים. מאחר שיש לקוונים הוראה לא להרים את הדגל עד שמסתיים המהלך (ואז אם יש שער הוא נבדק בווידיאו), הקבוצות פחדו יותר לצאת באופן קבוע למלכודת נבדל. בישראל ההבדל הוא לא גדול, יש ירידה קלה בלבד בכמות הנבדלים. בכל מקרה, נושא הנפת הדגל המאוחרת חשוב לציון, אבל בהקשר אחר. הוא משפיע על חגיגות שווא.
הדוגמה הקלאסית ביותר מגיעה מהמחזור האחרון. ארבע פעמים חגגו שחקני מכבי ת"א שער מול מכבי נתניה, אבל המשחק הסתיים ב־0:0. צריך לומר - אף החלטה לא שונתה פה בעקבות שימוש בווידיאו. פשוט, בעבר הקוון היה מרים את הדגל ישר והמשחק היה נעצר עוד לפני ההזדמנות להבקיע. אותו דבר במקרה של עבירה. כיום, כשנותנים למשחק להמשיך, יש המון אירועים של חגיגות מיותרות.
"שחקנים מדברים ביניהם ושואלים אם צריך לחגוג בפחות עוצמה", מספר שחקן בכיר בליגת העל. "ברור שהתשובה היא לא, כי חגיגת שער זה הדבר הכי שמח במקצוע. אנחנו מרגישים במין עונת VIP מיוחדת של האח הגדול. עוקבים אחרי כל מה שאנחנו עושים ואם ההפקה רואה שאתה שמח מדי, כמו אחרי הבקעת שער, היא תעשה משהו כדי לזעזע אותך".
עוד דבר ששחקנים יכולים לעשות פחות הוא להתחזות. כן, עדיין יש זינוקים מפתיעים לאוויר כמו זה של ענר שכטר מהפועל חיפה בשבוע שעבר (במצלמות של שופטי המסך, אגב, ראו מכה על הרגל שלא הראו במצלמות הטלוויזיה, אך לא משהו שהיה אמור להפיל אותו בצורה כזו), אבל בגדול הכמות יורדת, לפחות של הצלילות ברחבה מהסוג שהתרגלנו אליו. יש ניסיונות אחרים לרמות.
"קיימים מצבים שבהם אפשר יותר לחשוב ואז העובדה שיש VAR עולה לראש", מספר אותו שחקן בכיר. "נניח אם יש מצב נייח, עצירה במשחק, אז קל לחפש פנדל. תמיד שחקנים תופסים במצבים האלה את הגוף של היריב או מושכים בחולצה. אתה יודע שאפשר לראות בטלוויזיה כל מכה כזו, כל משיכה בחולצה, אז אם אתה מרגיש שהיא טיפה חזקה אפשר מיד ליפול. לא רק השופטים נופלים בזה, אלא גם האוהדים בבית. מצד שני יש כרטיסים אדומים שהרבה פעמים מגיעים במצב ההפוך, כשהשחקן לא יכול לעצור ולחשוב. הוא פשוט נותן כניסה חזקה מדי כשהוא מלא אדרנלין מהמשחק".
השופטים מודעים לכך שיש שחקנים שמשנים את הטריקים שלהם, משתכללים. "חד־משמעית שחקנים מודעים למצב החדש", אומר פוקסמן. "הם עושים התאמות VAR. יש תופעות כמו משיכת חולצה שנראות אחלה בטלוויזיה. זה מצטלם טוב, דרמטי ובטח שבניגוד לעבר זה לא חייב להיות באזור שאליו הולך הכדור. שופט המסך יזהה את זה והסבירות לקבל פנדל גדולה".
ה-101
במקרים כאלה, של מצבים נייחים, יש גם הכי הרבה ויכוחים עם שופטים, אבל בגדול כמות הוויכוחים ירדה. יש גם פחות צהובים על תלונות לשופט. זה עוזר להגדלת משך המשחק. בעולם אפשר לראות שבמדינות שבהן יש שימוש בווידיאו יותר משנה זמן הנטו לא ירד, אלא עלה בפרק זמן של בין 30 ל־50 שניות. בישראל גם יש עלייה בזמן הנטו של המשחק, אם כי כמעט ולא משמעותית, בסביבות עשר שניות בממוצע.
איך זה יכול להיות, הרי בדיקת וידיאו לוקחת זמן? יש חובה להוסיף זמן ש"התבזבז" על הבירור בסיום משחק באופן מלא. המספרים מראים שבמשחקים בהם הייתה לפחות בדיקת VAR אחת, עמד משך זמן הבדיקה הממוצע על 176 שניות, כלומר כמעט שלוש דקות. בחישוב עם כלל המשחקים, כולל אלה שבהם לא נדרש וידיאו כלל, עומד המספר על 101 שניות. חשוב לומר שאם בזמן בדיקה לא היו אמורים לשחק בכל מקרה, נניח במקרה של שחקן שמקבל טיפול על הדשא, הזמן הזה אינו מחושב.
"מדובר בכמה זמן המשחק עוכב בפועל רק בעקבות שופטי המסך", מסביר יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד השופטים, לירן וקסברגר. "יש שעון שמפעילים בכל אירוע ויודעים להגיד על השנייה לכמה זמן המשחק נעצר, כאשר את הזמן הזה השופט מחויב להוסיף. אין לו שום שיקול דעת. בתוספת זמן על חילופים ופציעות, כמו שאנחנו מכירים שנים, יש לשופט שיקול דעת, כאן אין. מוסיפים את הזמן הזה, על השנייה, לתוספת המקורית".
וכך, הזמן נטו אינו קטן ואפילו גדל במקצת, כיוון שיש פחות ויכוחים עם שופטים. כמובן שהזמן ברוטו, מהרגע שבו נשמעת שריקת הפתיחה למשחק ועד שריקת הסיום, גדל. תוספות הזמן ארוכות מתמיד. בזמן המשחק אין פגיעה, בניגוד למה שחושבים רבים, אבל יש אנשי מקצוע שהעצירות לבדיקות מפריעות להם. הן הרי עוצרות את שטף המשחק, מאפשרות מין פסק זמן לקבוצה שזקוקה לאחד כזה.
אין ספק שהווידיאו משפר את עניין הטעויות וזה דבר מצוין, אבל יש גם הפרעות", אומר מאמן הפועל חיפה חיים סילבס. "יש את הספק הגדול אחרי כיבוש או ספיגת שער. אני כמאמן מקבל שער ואומר 'וואי, הבקיעו לנו, אבל רגע רגע אולי יש איזה ספק'. כל תחושה מלווה בחשד. ויש גם את העצירות, שאני מבין שצריך אותן כי בדיקת הווידיאו חשובה, אבל כמאמן, באסטרטגיית המשחק שלך יש מולך לחץ מסיבי - אז אתה זקוק לעצירה. יש משמעות לקצב, ללחץ, למומנטום, לאינטנסיביות. כשאתה חייב להבקיע והיריבה מתגוננת צריך לייצר שטף התקפות, עד שתיפול הטעות ברחבה. אחד הדברים שעוצרים את השטף זה בדיקת VAR".
העצירות האלה, כאמור, גורמות בסופו של דבר לאורך המשחק ברוטו להשתנות. בענפים אחרים שבהם נכנס או התגבר השימוש בווידיאו, בעיקר בארה"ב, הגדלת משך המשחק ברוטו התקבלה בשמחה כיוון שמדובר בעוד זמן פרסום, בעוד כסף. צריך להתרגל והעניין מצטרף לפנדלים, לכרטיסים האדומים, לחגיגות המוקדמות. כל אלה השתנו. מה לא השתנה? הוויכוחים בין האוהדים.
מסך מטושטש
בין אם יש וידיאו ובין אם אין, הסכמות על כל אירוע זה לא משהו שנראה בקרוב. מדוע? יש שתי סיבות שונות, כשהראשונה היא איכות הווידיאו עצמו. לא מדובר באיכות התמונה, אלא באפשרויות כמו זוויות צילום או הגדלת תמונה. יש פער עצום בין האפשרויות הקיימות לשופט מסך בליגה גדולה לבין אלה כאן. נכון, השימוש
בווידיאו נכנס לישראל בשלב מוקדם יחסית לליגות בסדר הגודל שלה, והדבר מבורך, אבל האמצעים עדיין ירודים.
בליגה הספרדית יש מינימום של 18 מצלמות בשידור משחק, בעוד אצלנו משתמשים ב־12 במשחק המרכזי. במשחקים אחרים יש הרבה פחות, אפילו המינימום המותר - שש - אבל בפועל זה פחות. שתיים מתוכן נמצאות מאחורי השערים ובגובה הדשא, ונועדו בעיקר לצילום חגיגות. הן לא רלוונטיות לשופטים. ככל שיש יותר מצלמות, הסיכוי שהשופט יראה את האירוע בשלמותו גדול יותר. כמו כן, זמן ההמתנה להחלטה קטן יותר.
העניין השני הוא החוק, ופה כבר אין קשר ייחודי לישראל. ההנחיות בשימוש בווידיאו הן שלא הופכים החלטה אלא אם יש מצב ודאי של טעות. השופטים עובדים לפי הנחיה זו, אבל כל אחד מהם, האמת שכל אחד מאיתנו, רואה כדורגל קצת אחרת. הנה, אפשר להעיף מבט לאנגליה, גם היא מדינה המשתמשת בווידיאו לראשונה, ובכל שבוע צץ לו סקנדל שיפוטי אחר. "חוקי המשחק משאירים פתח לפרשנות", קובע השופט פוקסמן. "ה־VAR לעולם לא יפתור את כל המחלוקות". אז הנה, לצד כל המקומות שבהם מושפע המשחק מהשינויים הטכנולוגיים אפשר להיות בטוחים בדבר אחד - האוהדים ימשיכו להתווכח.
לפנייה לכתב/ת 
