לבנות וילה מבונקר: הצרות של אתלטיקו מדריד / מר עולם
העיתונאים לגלגו כשסימאונה דיבר על תקופת מעבר, אבל למשבר של הקבוצה שלו יש סיבות טובות: מעזיבת ארבעה כוכבים שהיוו את עמוד השדרה, דרך ההבשלה האיטית של ילד הפלא פליקס ועד הניסיון לעבור לסגנון אטרקטיבי יותר. הערב (22:00) הם מארחים את לוקומוטיב למשחק על כל הקופה
אוהדי אתלטיקו מדריד מביטים השבוע על טבלת הליגה הספרדית ולא מאמינים למראה עיניהם: הקבוצה שלהם, זו שבתחילת העונה אמרו עליה שתתמודד על האליפות, מדורגת רק במקום השביעי, במרחק שמונה נקודות משתי המוליכות, ברצלונה וריאל מדריד, שלשתיהן גם משחק חסר. אפילו חטאפה נמצאת לפניהם בטבלה.
הערב (רביעי, 22:00) תנסה אתלטיקו לשמח את האוהדים המאוכזבים שלה כשתארח את לוקומוטיב מוסקבה במחזור השישי והאחרון של שלב הבתים בליגת האלופות – במשחק הכי חשוב שלה העונה. ניצחון על הרוסים והקולצ'ונרוס יבטיחו את מקומם בהגרלת שמינית הגמר שתתקיים ביום שני הבא. הפסד או אפילו תיקו, לעומת זאת, יהיו אסון מבחינת אתלטיקו.
תיקו כנראה שלא יספיק, כי במקרה כזה לברקוזן היא זו שתסיים במקום השני ותעפיל לשמינית הגמר אם תנצח במשחק המקביל את יובנטוס, שכבר הבטיחה את העלייה שלה וכנראה שלא תפתח בהרכב החזק ביותר.
אתלטיקו אמנם פייבוריטית מול הרוסים, אבל על פי היכולת שלה בתקופה האחרונה, אף אחד כבר לא בטוח בניצחון. עובדה: בשמונת המשחקים האחרונים שלה אתלטיקו ניצחה רק פעם אחת, 1:3 את אספניול.
מאז הניצחון ההוא לפני למעלה מחודש, הקבוצה כבשה רק שער אחד, בתיקו 1:1 מול גרנאדה. למעשה, החבורה של דייגו סימאונה לא הבקיעה כבר 300 דקות רצופות, מאז השער של המגן הברזילאי רנאן לודי. לאחר מכן הגיע ההפסד 1:0 ליובנטוס בצ'מפיונס, ההפסד הביתי מול ברצלונה ולאו מסי, והתיקו 0:0 המתסכל מול ויאריאל ביום שישי. אגב, בשלושת המשחקים האחרונים האדומים-שחורים בעטו 50 פעמים אל עבר השער, ולא כבשו אפילו פעם אחת.
המספרים לא משקרים, אתלטיקו מתקשה מאוד להבקיע. 16 שערים ב-16 משחקים זה מאזן עלוב למי שמתיימרת להיות קבוצת צמרת. 13 קבוצות בליגה הספרדית כבשו יותר ממנה. בליגת האלופות הקבוצה כבשה 7 שערים אבל נזקקה לשם כך ל-85 נסיונות. זה ממוצע של שער בכל 12 נסיונות, המאזן השמיני הכי גרוע מבין 32 הקבוצות. נכון, עדיין קשה לנצח את אתלטיקו, היא הפסידה העונה רק פעמיים בליגה, לברצלונה ולריאל סוסיאדד - אבל היא מתקשה מאוד לנצח. רק שמונה ניצחונות ב-21 משחקים בכל המסגרות.
העגמומיות שעוטפת את אתלטיקו בשבועות האחרונים שונה ב-180 מעלות מהתחושות שהיו בקיץ, אחרי שהקבוצה רכשה את נער הזהב של בנפיקה, ז'ואאו פליקס, ב-127 מיליון אירו, ואחרי שהביסה את ריאל מדריד 3:7.
נכון, זה היה "רק" משחק ידידות, אבל מה שקרה באותו יום קיצי בסוף יולי במטלייף סטדיום בניו ג'רזי, היה אמור להיות הוכחה לשינוי הגדול שקורה באתלטיקו. 80 אלף האוהדים שיפשפו את העיניים כשבדקה ה-51 הקולצ'ונרוס כבר הובילו 0:5 מול הקבוצה של זינדין זידאן. דייגו קוסטה הבקיע רביעייה, פליקס כבש אחד ובישל עוד שניים והפרשנים כבר קבעו: אתלטיקו הזו לא רק תרוץ לאליפות, היא גם החלום הרטוב של סימאונה, שאחרי הרבה שנים החליט שהגיע הזמן לשנות את ה-DNA של המועדון.
צריך לזכור, כשסימאונה הגיע לאתלטיקו ב-2011 הוא קיבל קבוצת אמצע טבלה כבויה ולוזרית. במאמץ אדיר ועם כריזמה נדירה, "אל צ'ולו" הצליח להקים אימפריה של ממש. ב-2014 אתלטיקו זכתה באליפות ספרד, לפני בארסה וריאל העשירות ממנה, ובשנים הללו גם הגיעה פעמיים לגמר ליגת האלופות. כן, היא הפסידה בשני הגמרים, ב-2014 ו-2016 לריאל מדריד, אבל לפתע כולם כבר התייחסו אליה כאל אחת הגדולות של אירופה.
"מעבר" זה ה"תהליך" החדש
ההישגים הללו הושגו בדרך מאוד מסוימת: בלחימה ללא פשרות, עם משחק הגנה כמעט מושלם, ובוויתור מודע על היופי והאטרקטיביות. לעיתים היה נדמה שסימאונה והשחקנים שלו פשוט לא רוצים לשחק כדורגל אטרקטיבי. כל מה שעניין אותם היה הניצחון. המטרה קידשה את האמצעים.
לאוהדים של אתלטיקו לא היה אכפת. הרי מדובר בקבוצה שמייצגת את המעמד הנמוך במדריד, בניגוד לריאל מדריד שמייצגת את האריסטוקרטיה והמעמדות הגבוהים. השחקנים של צ'ולו ייצגו בעצם את העם הפשוט, את האנשים שנלחמים בכל יום כדי להביא לחם הביתה. ואל תבלבלו להם את השכל עם שטויות של עשירים.
אבל ההצלחות בספרד ובאירופה הפכו את אתלטיקו מדריד למועדון עשיר. לפתע נכנסו לקופה מאות מיליונים. בהמשך הקבוצה גם עברה מאצטדיון ויסנטה קלדרון המיושן והמתפורר לוואנדה מטרופוליטנו המפואר והמרהיב. סימאונה הבין שאתלטיקו החדשה כבר לא יכולה לשחק כדורגל הגנתי שמתבסס על התקפות מתפרצות, ושהגיע הזמן לשנות. והוא רצה להאמין שפליקס יהיה האיש שיביא לידי ביטוי את השינוי הזה: כוכב צעיר ומבטיח, עם כישרון נדיר ודריבל מהפנט. מסוג השחקנים שפשוט לא היו באתלטיקו הישנה. פשוט כי בשיטה הקודמת לא היה בהם צורך.
אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. אחרי ההפסד המתסכל מול ברצלונה סימאונה אמר: "הקבוצה נתנה הכל. השחקנים עושים את כל מה שהמאמן מבקש מהם. השינוי עוד יגיע, ובמקום שהכדור יפגע בקורה, הוא ייכנס פנימה. אנחנו צריכים להישאר סבלניים ולהבין שאנחנו בשנה של מעבר. אני האדם הכי פחות סבלן שיש, אבל צריך להבין את השינוי העצום שהקבוצה עוברת. אנחנו עדיין צריכים זמן כדי להשתפר". התקשורת הספרדית לקחה מהדברים הללו מילה אחת והתמקדה בה: Transicion, כלומר מעבר, והכותרות היו מעט ציניות, מעט לעגניות. כמו שאצלנו נהגו להתבדח על מאמנים שהיו משתמשים במילה "תהליך".
הבנים עזבו את הבית
להגנתו של סימאונה צריך לומר שהוא לא היה שותף לאופוריה ששררה אחרי השביעייה מול ריאל מדריד. כבר אז, בקיץ, לפני שהליגה התחילה, הוא אמר שהעונה הזו תהיה האתגר הגדול ביותר שמולו עמד מאז שמונה למאמן אתלטיקו. סימאונה דיבר אז על השינויים הגדולים שנעשו בסגל, שכללו עזיבה של ארבעה שחקני מפתח: דייגו גודין, אנטואן גריזמן, רודרי ולוקאס הרננדס. נכון שהמכירה שלהם הכניסה 270 מיליון אירו לקופת המועדון, אבל עם כל הכבוד לכסף שבזכותו נרכשו שחקנים חדשים, היה ברור שהחיסרון של כל הארבעה יורגש.
נתחיל עם גריזמן. בחמש העונות שלו במדים האדומים-לבנים הוא הבקיע 133 שערים והתברג במקום החמישי בטבלת הכובשים של כל הזמנים באתלטיקו. מי שהגיע כשחקן צעיר ומבטיח מסוסיאדד התפתח אצל סימאונה להיות אחד החלוצים הטובים בעולם, ובמקביל הוכתר כאלוף עולם עם נבחרת צרפת. בכל אחת מהעונות שלו באתלטיקו הוא כבש יותר מ-20 שערים. עם כל הכבוד לאלבארו מוראטה (7 שערים ב-17 משחקים העונה), ברור כשמש שההתקפה של אתלטיקו חסרה סקורר ברמה של גריזמן. העדות לכך: הקבוצה כבשה העונה רק 22 שערים ב-21 משחקים.
פליקס הוא כישרון ענק, על כך אין ויכוח. אבל כנראה שיש פער גדול בין הליגה הפורטוגלית לליגה הספרדית, ובינתיים הקשר-חלוץ בן ה-20, שכבש רק 3 שערים ב-15 משחקיו הראשונים באתלטיקו, מתקשה להתאקלם בסביבה החדשה. לסימאונה יש סבלנות. הוא משוכנע שהפריצה תגיע. גם לגריזמן לקח כמעט חצי עונה עד שהפך לשחקן מפתח באתלטיקו.
כולם זוכרים את משחק הפריצה של גריזמן, השלושער מול בילבאו, בדצמבר 2014. חמישה חודשים אחרי שהגיע לאתלטיקו. זה היה המשחק שבו, כפי שאמר סימאונה, "הנער הפך לגבר". האם הערב, שוב בחודש דצמבר, זה יקרה גם לז'ואו פליקס?
אבל זה לא רק פליקס. גם שחקני הרכש האחרים עדיין לא מצליחים לעמוד בציפיות, ובעיקר אמורים הדברים לגבי הקשר מרקוס יורנטה שנרכש מריאל מדריד ב-40 מיליון אירו והבלם מריו הרמוסו שנרכש מאספניול תמורת 25 מיליון.
יורנטה הוא כישרון גדול, אבל סובל מפציעות מאז תחילת העונה. הרמוסו משחק בהרכב, אולם קשה לו מאוד להיכנס לנעליו הענקיות של דייגו גודין, שהיה עבור אתלטיקו הרבה יותר מבלם נפלא. הוא כבש שערים חשובים, כמו שער האליפות מול בארסה במחזור הסיום ב-2014, ושער הכמעט זכייה בליגת האלופות שבוע לאחר מכן.
בתשע העונות שלו באתלטיקו הפך גודין למנהיג האמיתי והבלתי מעורער של הקבוצה, והחשיבות שלו הייתה הרבה מעבר למה שעשה על המגרש. כרגע אין לו מחליף בחדר ההלבשה.
הפציעות של שני הבלמים שנשארו, חוסה מריה חימנס וסטפן סאביץ', גרמו לכך שאתלטיקו משחקת למעשה עם הגנה חדשה לגמרי. מריו הרמוסו ופליפה הם הבלמים, קירן טריפייר האנגלי הוא המגן הימני החדש ורנאן לודי הברזילאי הוא המגן השמאלי הטרי. לפחות בשער נשאר אותו שוער פנטסטי, יאן אובלאק. כן, זו הגנה חזקה, אבל היא לא עוצמתית כמו זו שהייתה לאתלטיקו בשנים הקודמות.
ומה עם דייגו קוסטה? סימאונה האמין בו כשהחזיר אותו מצ'לסי ונתן לו אינסוף הזדמנויות. אבל קוסטה בן ה-31 עבר לא מעט פציעות. הוא כבר לא החלוץ האימתני שהיה בקדנציה הראשונה שלו באתלטיקו. העונה הוא כבש רק 2 שערים ב-15 משחקים, ומאז החזרה לספרד בינואר 2017 הוא הבקיע 14 שערים בלבד בכמעט שנתיים. התחושה היא שזו העונה האחרונה שלו בקבוצה.
קחו את כל הבעיות הללו, תוסיפו לכך את המאמץ הלא פשוט של סימאונה לסגל לקבוצה סגנון מעט שונה מזה של השנים הקודמות, קצת יותר התקפי, ותקבלו את ההסבר למצבה הלא סימפטי של הקבוצה.
בשבועות האחרונים, ובמיוחד אחרי הפיטורים של אונאי אמרי מארסנל, החלו להתפרסם ספקולציות לגבי האפשרות שסימאונה יעזוב את אתלטיקו לטובת פרוייקט חדש, אולי בצפון לונדון. אבל כל מי שמכיר את צ'ולו יודע שאין לכך שום סיכוי. ראשית, הוא לא יעזוב את אתלטיקו, הקבוצה של חייו (גם כשחקן וגם כמאמן) באמצע העונה. שנית, היעד הבא בקריירה שלו יהיה ככל הנראה הליגה האיטלקית ולא האנגלית. הוא שיחק בלאציו ובאינטר ומעולם לא הסתיר את חלומו לאמן ביום מן הימים את אינטר. זה כנראה יקרה אבל ממש לא בטוח שבקרוב.
סימאונה יהיה באפריל בן 50. בעוד 13 יום הוא יסגור שמונה שנים כמאמן אתלטיקו מדריד, שנים בהן הקבוצה זכתה בשבעה תארים. עד עתה הוא הדריך את הקבוצה ב-450 משחקים, מהם ניצח ב-271. אוהדי הקבוצה מתווכחים מי הוא המאמן הגדול בהיסטוריה של אתלטיקו, לואיס אראגונס או סימאונה. גם אראגונס הוליך את אתלטיקו לזכייה בשבעה תארים וגם הוא הפסיד בגמר גביע אירופה לאלופות, לכן הוויכוח חי וקיים וכנראה לא יסתיים לעולם.
אבל כל זה לא מעניין כרגע את סימאונה. הוא מעיד על עצמו שאינו מתייחס יותר מדי לעבר אלא מביט כל הזמן קדימה. ניצחון הערב על לוקומוטיב מוסקבה והחתמת הכרטיס לשמינית גמר ליגת האלופות, יכולים אולי להיות הרגע שסוף סוף הדברים יתחילו להתחבר עבור הקולצ'ונרוס ועבור המאמן שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
