המסע ההזוי לפלבן / עושה היסטוריה
רפאל נאה נזכר בסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם חוזר לנסיעה הקטסטרופלית לבולגריה עם נבחרת ישראל בכדורסל, בה שום דבר לא הלך חלק והסתיימה בכישלון מקצועי עצום. מי הימר נגד העיתונאי ששימש גם כמשלוח אנושי, כמה עלתה הנסיעה המפחידה מסופיה ומי אחראי לאיחור בארוחת הערב
האווי לאסוף היה אחד מענקי האמריקאים היהודים שהגיעו לישראל כדי להקפיץ את הרמה של הכדורסל הישראלי. אני זוכר את האיש הנפלא הזה בחיבה, וחבל שעזב אותנו בטרם עת בגיל 57 ב-2013 לאחר מאבק במחלה קשה.
הוא הופיע במכבי ובהפועל ת"א, בהפועל ירושלים, ברמה"ש, הפועל חיפה וחדרה, וכמובן, גם ייצג את הנבחרת בין 1982 ל-1991 ורשם 99 משחקים בינלאומיים. והמקרה הזכור ביותר לי ממנו התרחש באוגוסט 1987, כאשר ישראל יצאה לעיר פלבן שבבולגריה לטורניר עלייה לדרג א'. בנבחרת ניצלו את ההזדמנות שיצאתי באיחור של יומיים בגלל אירוע משפחתי, וקיבלתי משימה חשובה – להביא איתי את הנעליים שלאסוף שכח בארץ. לאחר מכן התברר לי שבזמן שעשיתי את המסע, לאסוף הימר עם אנשים במשלחת שלא אביא את הנעליים, בגלל ששיחק באותה תקופה בהפועל ת"א אחרי שנים במכבי...
האווי לאסוף במדי הפועל ת"א בשנות ה-80(צילום: יוסי רוט)
נחתתי בסופיה שלוש שעות בערך לפני פתיחת הטורניר, ותחילת המשחק נגד פינלנד. שוטר שהבחין בי בכניסה שאל אם אני כדורסלן, כשראה את הנעליים שהיו קשורות לתיק שלי. הנהנתי בראשי והוא שאל לאן מועדות פניי. עניתי שאני בדרך לטורניר הכדורסל בפלבן, והוא זירז אותו בגלל הנסיעה הארוכה, ליווה אותי החוצה וכיוון אותי למונית כדי שלא אאחר. לפני הטיסה שמעתי שישראלים לא בדיוק היו רצויים בבולגריה באותה תקופה, אבל הוא היה לבבי ואפילו ניהל בשבילי את המו"מ על מחיר הנסיעה – 80 דולר. לבסוף נפרדנו בלחיצת יד, והוא קיבל טיפ קום.
מי שהפחיד אותי יותר היה נהג המונית, מכונית מיני שבקושי הצלחתי להיכנס אליה. הוא הקיף מספר פעמים את נמל התעופה עד שנכנס לחניון בו החנה את המונית, נתן לי לחכות באי־ודאות במשך מספר דקות ואז חזר ברכבו הפרטי, מה שאיפשר לו להכניס את רוב הסכום לכיסו במקום להעבירו למעביד – הממשלה. סוף טוב הכל טוב, ויצאנו לדרך. כבישים שלא נדע, כשעיניי כל הזמן על השעון. כל חמש דקות בערך הוספתי לו דולר כדי שייתן גז. בסיום זה עלה לי 130 דולר – אבל העיקר שנכנסתי לאולם המצ'וקמק בדיוק בכדור הפתיחה.
לאסוף, דווקא אחרי ההימור, היה הראשון שנישק וחיבק אותי בזכות המשלוח, אבל כל המסע היה לשווא: ההפסד 106:102 לפינלנד החלשה כבר במשחק הראשון העלים כמעט לחלוטין את סיכויי העלייה, ושני הניצחונות לא עזרו – 90:92 על המארחת (לה היה מותר להפסיד לנו בהפרש של עד חמש נקודות) ו-74:95 על נורבגיה. זה היה כישלון גדול במשימה הלאומית הראשונה של המאמן משה ויינקרנץ, שהחליף את צביקה שרף אחרי שהנבחרת ירדה לדרג ב'. בסופו של הטורניר בולגריה ופינלנד עלו לדרג א' והבטיחו את מקומן באליפות אירופה וישראל ירדה לראשונה לדרג ג' הנחות. רק מעט יותר משנה קודם לכן, ישראל סיימה שביעית באליפות העולם. חלק מהסגל כלל אז את לאסוף, ישראל אלימלך, מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, אבי מאור, נדב הנפלד, ארי רוזנברג, לבן מרסר וחן ליפין.
וקצת מסביב: פלבן נחשבה אז כמקום תיירותי מושך, אבל מלון שלושת הכוכבים בו השתכנו היה שווה מינוס שלושה כוכבים, עם מגבות מטבח בחדרים. את ארוחת הערב הקרה שחיכתה לנו אחרי המשחקים השאירו מהצהריים בתוך הצלחות, וגם לזה היינו צריכים להמתין זמן רב בגלל שחדר האוכל היה נעול עד שנמצא האחראי. ביס אחד – והכל הוחזר למטבח כמו שהוא. תקשורת עם המארחים כמעט שלא הייתה, בגלל שלא דיברו שפה אחרת חוץ מבולגרית,ורק שליח "דבר" משה כהן הציל את המצב ותירגם. הוא הסביר שבגלל היחסים הרעועים בין המדינות בתקופה הקומוניסטית כולם חששו ונזהרו מאיתנו.
ואקורד הסיום התאים בדיוק לנסיעה ההזויה הזו. כשהגענו עם הנבחרת לנמל התעופה בסופיה בדרך חזרה, התברר כי הטיסה המתוכננת לאתונה, שעליה שוריינו לה מקומות, עושה שם חניית ביניים וממשיכה לדמשק... קצת בהלה נרשמה, אבל לבסוף נחתנו בשלום ביוון והמשכנו הביתה.
לפנייה לכתב/ת 
האווי לאסוף ז"ל
צילום: יוסי רוט
מומלצים
