"בנות יהודה זו משפחה אחרת, מרגישים בה בטוח"
כ-15 ילדות בגילאי 11-14 מדרום תל אביב, המתמודדות עם מציאות מסובכת, מוצאות מפלט במגרש הכדורגל בו הן מגשימות חלומות ומקבלות תקוות לעתיד טוב יותר. מה הן עושות כששיכורים מטרידים אותן בדרך לאימון ומה הן משיבות לבנים שמזלזלים? על הפרויקט המרגש של מחלקת הנוער הכתומה
"החלום הכי גדול שלי זה להיות שחקנית כדורגל בברצלונה. ראיתי ופגשתי את מסי במשחק של ארגנטינה וברגע שראיתי אותו רציתי לבכות, אבל לא יכולתי כי הצטלמנו. זו הייתה שמחה מרגשת". לשירה סוריאנו (11), שמשחקת כקשרית בקבוצת הילדות של בנות יהודה, יש שאיפות גדולות, ולא רק לה. כ-15 בנות בגילאי 11-14, המתאמנות במתחם האימונים הסמוך לבית דני בשכונת התקווה, מתמודדות עם מציאות לא פשוטה ורק מחכות לרגע בו יבעטו בכדור.
לפני כשנה וחצי החליטו קדן אשכנזי (30), מקדמת פרויקטים חברתיים בשכונת התקווה ומנהלת מחוז בתוכנית "בועטות" המקדמת שוויון מגדרי ויעלי כהן (35), הייטקיסטית, שתיהן תושבות תל אביב ושחקניות הקבוצה הבוגרת של בנות יהודה, להרחיב את משפחת הנשים הכתומות בשתי קבוצות של ילדות ונערות. הבנות שעושות את דרכן משכונת התקווה, נווה שאנן, כפר שלם ושכונת ה'ארגזים' מוצאות בכר הדשא מקום מפלט לכמה שעות מהמציאות האישית והמסוכנת ברחובות.
הייחודיות של קבוצת בנות יהודה נובעת גם מאיכות החיים ותערובת האוכלוסייה שמאפיינים את שכונת התקווה. מתוך 15 הבנות נחשבות חמש לבנות של פליטים למרות שהן עצמן נולדו בארץ. שירה, בת להורים פיליפינים ונגה אחמד (11 וחצי) שנולדה להורים מאריתראה, הן שתיים מתוכן. יחד עם בנות להורים ישראלים הן יוצרות כור היתוך ואינטגרציה בין תרבויות שונות. "אני אוהבת להיות בקבוצה שלנו, כי זה מרגיש שאני נמצאת בסוג של משפחה אחרת", טוענת נוגה.
ל'משפחה האחרת' עליה מדברת נוגה, החיה עם אמה ואחיה הגדולים, יש חשיבות לא קטנה. ההורים מגיעים לחלק מהאימונים, במיוחד כשהם לא בעבודה, אך בימים אחרים נאלצות הבנות להתמודד עם מציאות מסובכת. עצם העובדה שהן מגיעות משכונות העוני של דרום תל אביב מציבה אותן בסיכון. שירה מגיעה לא מעט פעמים באופניים או עם אביה ויקטור, ונגה לפעמים עם אחיה ולפעמים גם היא באופניים, אך כשהדבר לא מתאפשר הן בוחרות שלא להגיע, ולא מסיבות מקצועיות.
"אני מגיעה באופניים כי אני תמיד עוברת דרך שוק התקווה וזה ממש מפחיד, כי יש שם שיכורים שמעירים לי", טוענת שירה. "אומרם לי 'היי ילדה' ודברים מהסוג הזה. ואז, כשאני עוברת משם אני נוסעת בספרינט כי אני מפחדת. כשלא מרשים לי או כשאני לא יכולה לקחת את האופניים אני לא מגיעה לאימונים, כי יש בזה פחד".
"יש מלא מטרידים, במגרש אני מוגנת"
נגה מעידה גם היא: "מפחיד אותי להסתובב בשכונה, כי יש בה מלא אנשים שמטרידים או מדברים לאנשים שהם בכלל לא מכירים. אני גרה אמנם ליד בית דני, אבל גם אני לפעמים נתקלת בדברים כאלה. כשאני מגיעה למגרש אני מרגישה בטוחה ומוגנת, כאילו שאני עם המשפחה שלי".
לנגה יש מסר להעביר לבנות גילה המתגוררות בשכונה: "הייתי רוצה להגיד לילדות בגיל שלי שהן יכולות להגיע גם אם יש בנים שאומרים להן שהן לא מתאימות לכדורגל. אם הן אוהבות את זה - אז יש להן את הזכות. לכל בת יש זכות לשחק כדורגל ולעשות את מה שהיא אוהבת". שירה מסכימה: "אני רוצה להגיד לילדות אחרות שיעשו מה שבא להן. אם ילד אומר להן שכדורגל זה רק לבנים, שיחשבו טוב. צריך שיהיה להן את האומץ להגשים את החיים כשחקניות".
תמרי לוי (9), בת להורים ישראלים, מבטאת גם היא את האהבה למשחק: "לפעמים חושבים שאני בן כי אני משחקת כדורגל, אבל אני אוהבת לשחק ודרך זה מכירה חברים חדשים להם אני מציעה לשחק איתי, ככה שזה עוזר לי גם בחיי החברה. הייתי כבר בהרבה חוגים ומה שייחודי בקבוצה זה שכאן האימונים הרבה יותר רציניים. השתפרתי בגלל זה".
הקשר של שירה עם אביה ויקטור מיוחד מאוד. אמה, מרלין, עובדת בניקיון על מנת לפרנס את המשפחחה בעוד האב מחוסר עבודה בימים אלה. ויקטור נולד בפיליפינים, שם שיחק כדורגל. משם נדד לצרפת ועבד בתחרויות של יאכטות בעיר קאן במשך שבע שנים. בישראל הוא מאמן בליגת הכדורסל הפיליפינית ופעולתה של שירה ככדורגלנית נחשבת מבחינתו להגשמת חלום.
כיום מונה מחלקת הנוער של בני יהודה כ-300 ילדים וילדות, שמתאמנים במתחם האימונים. לאימון אליו הגענו ביום שלישי האחרון הגיעו גם שחקני הקבוצה הבוגרת של הכתומים שקיימו משחק אימון. הקשר בין השחקנים לילדות הצעירות הורגש היטב בחיבוקים והמון אהבה מצד הבנות, שאף זכו לתמונה קבוצתית עמם.
תמיר בן עמי, שבעברו היה מזוהה כשחקן בעיקר עם הפועל רמת גן, ממלא כבר שלוש שנים את תפקיד המנהל המקצועי במחלקה ומתאר את הפרויקט החדש: "זה חשוב מאוד עבורנו, כי זה משהו שעוד לא קרה ולא מפותח בארץ. מועדון בני יהודה נחשב מאצ'ואיסטי ואנחנו נמצאים בליבה של
שכונת התקווה, שכולנו יודעים כמה החיים בה לא קלים. לכן, הרעיון היה מבורך וטוב ולנו כמועדון היה חשוב לחבק את זה בשתי ידיים. עדיף לכולנו שלילדים תהיה מסגרת ושלא יסתובבו ברחובות ויעשו דברים שאף אחד לא רוצה שיעשו. כמה שיהיו יותר בנות ויותר קבוצות זה מבורך".
יעלי כהן וקדן אשכנזי, שהקימו את הקבוצה, מספרות שעברו בין בתי הספר בדרום תל אביב, בכדי לאתגר ולהביא כמה שיותר בנות צעירות לכר הדשא בשכונת התקווה. אשכנזי: "החלום היה להקים את דור העתיד, קבוצת בנות צעירות יותר, וכל זה נעשה דרך פנייה למנכ"ל בני יהודה, כפיר אדרי. הרעיון שלנו היה להגיע עם קבוצת נשים מוכנה וכמו כן לפתוח גם קבוצת ילדות, למרות שלא הייתה אפילו ילדה אחת רשומה. התגובה הראשונה של בני יהודה הייתה שאם נוכל למצוא 15 בנות שרוצות לשחק אז נביא אותן. כיום יש פה כמעט 40 ילדות".
מי שנרתם להגשמת חזות הקבוצה של "בנות יהודה" היא חברת 'פאבפלוס', שמלווה את השחקניות במשך כל השנה ואף חושפת אותן גם לעולם הטכנולוגיה תוך מתן שיעורי ליבה של לימוד תוכנות. כל זה נובע ממקום של העצמה נשית ומתן תקווה לעתיד עבור אותן בנות. "כשיעלי וקדן פנו אליי נרתמתי מיד למטרה", מספרת סמנכ"לית החברה, שירי הרשקוביץ. "החיבור בינינו התחיל מתוך מקום של מתן חסות כלכלית לקבוצה, אבל היום אני יכולה להגיד שזה הרבה מעבר לזה וזו זכות גדולה".
לפנייה לכתב/ת 
