רגע קסום של דו-קיום ספורטיבי / תוכן גולשים

אתמול שיחקנו בג'ת. זו לא כותרת, אני לא בטוח שזה אפילו משפט, אבל אתמול שיחקנו בג'ת. קבוצת הנוער שאני מאמן, 12 נערים בני 17, עלו למגרש ולמשך 40 דקות שיחקו כדורסל מול 12 בני גילם. אותו גיל, אותה תשוקה, מגזר מעט שונה. לא התעסקנו באיזה המנון ינוגן, באיזה דגל יונף. לא ראינו ערבי, יהודי, שחור או לבן. רק כתום. כדור כתום. התבוננתי מהצד בגאווה - יותר מ-20 כדורסלנים משוטטים על אותו מגרש, רצים, נופלים, לוחצים ידיים ומתחבקים. נותנים לך מבט חטוף של "מה יכל להיות אילו..."

הסיפור הגדול מבחינתי היה שלא היה סיפור גדול - אף אחד לא ראה במשחק הזה משהו מיוחד או יוצא דופן. החימום היה אותו חימום, המשחק אותו משחק והטעויות אותן טעויות. לפרקים הרגשתי האדם היחיד שנרגש מהסיטואציה, היחיד שהופך לקלישאתי ודביק, אבל זה דבר טוב, לא?

משחק בלי הבדלים(צילום: AFP)

עמוק בפנים הייתי מכווץ. חיכיתי. חיכיתי להערה לא במקום, לבדיחה גזענית כושלת, להתלקחות שחייבת להגיע, אבל זה רק אני. כנראה שלשטיפות מוח ולהסתה יש נקודה שבה הן משתלטות על התודעה שלך, ואצל הצעירים האדישים הללו עוד לא חצינו את קו פרשת המים הדורסני הזה. אני שומע שהדור שלנו מקולקל. אני חווה את הדור הזה יום-יום במשך שנים. מה שמקולקל זה מה שקילקלנו. אלפי צעירים מלאי מוטיבציה, רצון ואהבה משקיעים, מתאמצים, לומדים ומתחזקים מדי יום. זו פיסת אדמה שטרם הספקנו לחרוך. ניסיתי לדמיין סיטואציה נוספת שבה יכלה החבורה הזו להיפגש ולהעביר שעתיים עם מכנה משותף, ולצערי לא הצלחתי. לא בגלל הפרסונות, בגלל השיטה, המערכת.

באותו רגע טהור היה קשה לנקות את תחושת החמיצות על עסקנים ופוליטיקאים מאוסים, מכל קצווי הקשת הפוליטית, ששחקו למוות כל סיכוי להרמוניה שכזו והחליפו אותה בעכירות צינית אינסופית. ובעודי יושב על ספסל רעוע, בפעם הראשונה בחיי בג'ת, הסתכלתי על חבורת הנערים הזו שנמצאת כרגע באותה נקודה מלאת אהבה ותשוקה לאותו ענף. מיד לאחריה הגיעה ההשלמה שמפה, לצערי, דרכיהן תתפצלנה...