זיכרון ילדות ושמו קובי בראיינט / תוכן גולשים
בראיינט הוא לא מאהוביי הגדולים. אבל בעולם שבו אין לי כל כך סמלים, אין לי את מי להעריץ, הדמעות חונקות אותי. בין רגע אני נזכר בעצמי הקטן, שמטביע בחצר של הבית, שמקריין את עצמו: "קובי עם הכדור...3...2...1...אאאאאא!". גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
אני אזכור את הרגע הזה כל חיי. יש ימים של תודעה היסטורית, שבהם המחשבות שלי רצות על פני מאות, על פני תקופת חיים שלמה. אליפות היסטורית של ליברפול למשל, שתהיה כנראה השנה, יש לה פוטנציאל כזה להיות היסטורית. אבל קובי בראיינט, שמעולם לא הערצתי אותו באופן עמוק וישיר, עמד בראש גווארדיית הגיבורים שלי.
מכיתה ג' ועד כיתה י' בערך, הגיבורים שלי ענדו מגיני זיעה, התחלפו ביניהם במשחקי האולסטאר של פברואר, עוד לפני שכל מהלך שלהם הסתובב ברשתות החברתיות שנים, ובמצעדים בלתי נגמרים. עוד לפני שהיו חמישה ערוצי ספורט ששידרו משחקי NBA כל לילה.
אז הדיווחים היו מגיעים ממסדרונות בית הספר – "שמעתם שקובי קלע הלילה 81?" – וואו. שוק. וזה היה איזה שבועיים אחרי שקלע 64, אם אני לא טועה. והיו שם את שלוש השנים האלה, לדעתי בדיוק בחטיבת הביניים, שפול פירס וקובי רבו על טבעות אליפות, ועוד דור זכה ליריבות ירוקה סגולה משובחת מבית אמריקה.
זאת אמריקה שמי שהיא חדרה לו ללב דרך הדופק של ה־NBA, לא יצליח להתנתק ממנה. אני לומד לשנוא את אמריקה, להבין כמה רעות חולות היא הורישה לעולם. כמה זיוף, בצע, פרסום, שטחיות, הערצת הון טהורה הביאה לנו, במיוחד לנו, במתנה. ועם זאת הפוסטרים הקטנים האלה שהיו תלויים על קיר החדר שלי – פוסטרים של קובי, של די ווייד, לברון, ג'ורדן, טרייסי מקגריידי – הם חלק מהסיפור שלי. הם על הציר שלי, ושל עוד מליונים.
זה כביכול סתמי, זה לכאורה במעמד של "זר לא יבין", אבל זה לא. באחרית הימים, את זה אני תמיד אומר, יהיו הרבה משחקי ספורט. הרבה אמנות והרבה ספורט – כי אלה תכליות פנימיות. ספורט משחקים לשם עצמו, ואם לא לשמו אז ישירות לשם התכלית הגבוהה ביותר – האושר. וספורט ואמנות שזורים אחד בשני כשזה מגיע לרמה הזאת של סופרסטארים כמו קובי. השניות שדופקות לאחור, הלב שדופק איתם, הפייד אווי האלגנטי, האצבעות שנותרות מדובללות לכיוון הסל, והצליל הענוג ביותר, שמעביר באבחה אחת זרם בכל עמוד השדרה – הרשת הנקיה כשהכדור חולף בה.
על אחת כמה וכמה כשמלווה מיד לאחר מכן באזר עוצמתי, ואז באה שאגת המונים. קלאץ'. קובי סיפק כל כך הרבה רגעים משולשים כאלה – רשת-באזר-שאגה. זו אסתטיקה ברמות מאוד גבוהות של שלמות, זה סיפורים מרגשים עד דמעות. שלא לדבר על העבודה הקשה, הלחזור מפציעות, ולבסוף לפרוש בעונה מכובדת ובמשחק פרישה של 60 נקודות.
קובי בראיינט הוא לא מאהוביי הגדולים ביותר. אבל הוא סמל. בעולם שבו אין לי כל כך סמלים, אין לי מי להעריץ, הדמעות חונקות אותי ברגע כזה שמודיעים בו שקובי בראיינט נהרג עם בתו בתאונת מסוק, בגיל 41. בן רגע אני נזכר בעצמי הקטן, שמטביע בחצר של הבית, שמקריין את עצמו: "קובי עם הכדור...3...2...1...אאאאאא!". אז החיים ימשיכו, אבל הסמלים ילכו ויתמעטו, וגדולים באמת כמו קובי – בכל תחום של יהיה – לא נזכה לראות עוד רבים במהלך החיים. אז תודה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
לפנייה לכתב/ת 
