האיש שנתן לנו שיעור לחיים
ההתאהבות דווקא בעונות החלשות של הלייקרס, הרגלי השינה שנשארו עד היום, הפציעה שהוכיחה שגם קובי בראיינט הוא אנושי וסגירת המעגל שלי השבוע בסטייפלס סנטר. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
20 שנה מתוך 27 שנות חיי ליווה אותי האיש (והיום האגדה). החיבור הראשוני שלי נוצר בתקופת שאקובי, אבל ההערצה האמיתית שלי כלפי קובי בראיינט התחילה דווקא במהלך השנים הפחות טובות של הלייקרס, לאחר שקובי גרם לבעלים לשלוח בטרייד את שאקיל אוניל החוצה.
רובכם כמובן לא זוכרים, אבל זו הייתה תקופה בה קובי שיחק עם שחקנים כמו צ'אקי אטקינס, סמוש פארקר, ולידימיר ראדמנוביץ' ואחרים. עוד לפני שהיו אתרי צפיות ישירות או NBA Leauge Pass, הייתי מתעורר כל בוקר, כל משחק ואשכרה עוקב בPlay By Play ומרענן ידנית את העמוד כל דקה כדי להתעדכן בכל מהלך ומהלך במשחק.
שמות הקורבנות על הקובייה בסטייפלס סנטר(צילום: AFP)
הסדרות מול פיניקס בפלייאוף במהלך השנים האלה היו מרתקות בצורה בלתי רגילה. כולם ידעו שלקובי וללייקרס אין באמת סיכוי (הפסידו סדרה אחרי שכבר הובילו 1-3) אבל לראות את קובי במאני טיים הייתה חוויה בלתי רגילה.
הרגע שהכי שמחתי בשביל קובי לא היה במשחק ה־81 נקודות או במשחק ה־62 נקודות בשלושה רבעים, אלא הרגע שבו הוא קיבל את החיזוק שהיה צריך בשביל להשלים עוד אליפויות בלי שאק - פאו גאסול.
החיבור היה מדהים מהרגע הראשון. ביחד עם למאר אודום, דרק פישר, אנדרו ביינום ורון ארטסט שהצטרף מאוחר יותר, הם יצרו קבוצה גבוהה, חזקה ועם mamba mentality שהגיעה ל3 גמרים רצופים וזכתה בשתי אליפויות.
לא כולם יודעים, אבל העונה הגדולה בקריירה של קובי הייתה בעונתו ה־17 בליגה. עם הכוכבים הפצועים דוויט הווארד וסטיב נאש, קובי סחב את הקבוצה לפלייאוף ברגע האחרון כששיחק בממוצע 45 דקות למשחק בשבועיים האחרונים של העונה סדירה.
הרגע הנורא הגיע והעומוס הכריע (תודה לך מייק דאנטוני..) - קובי קרע את האכילס. מאותו הרגע זה היה ברור לכולם שקובי כבר לא יחזור ליכולת שאנחנו רגילים לקבל ממנו.
במשך 13 שנים צפיתי בכל משחק ועקבתי מקרוב על כל שורה סטטיסטית של קובי. היום כששואלים אותי איך זה שאני ישן רק 4-5 שעות בלילה באופן קבוע - אני אומר להם שזה בגלל קובי בריאנט. מרגע פרישתו, אחרי משחק ה־60 נקודות המפורסם והקצת "מאולץ", מודה שהעניין שלי בלייקרס ירד באופן משמעותי אך עדיין המשכתי לעקוב אחרי קובי בתחילת הקריירה השנייה שלו.
בשנה שעברה, עם הגעתו של לברון (שכל כך לא אהבתי בתקופה של קובי), העניין שלי בלייקרס חזר והעונה כשהצטרף AD, החלטתי שהגיע הזמן לטוס לצפות במשחק בסטייפלס סנטר.
קניתי מראש כרטיסים לדרבי של הלייקרס בסוף ינואר ולמשחק שאחריו נגד פורטלנד. מפה לשם, בצירוף מקרים שמעולם לא העלתי אותו על דעתי - מצאתי את עצמי בשבוע memorial בלוס אנג'לס.
לבסוף הדרבי של ל.א נדחה והמשחק הראשון לאחר המוות היה ביום שישי האחרון, נגד פורטלנד. שם סופסוף הצלחתי לעכל ולהשלים עם האובדן. הטקסים והמחוות היו מרגשים בצורה בלתי רגילה. אמירה שהזדהתי איתה שהפרשן סקיפ בייליס מ־Fox Sport אמר השבוע - "בשבילי המוות של קובי בריאנט בגיל 41 הוא כמו המוות של מייקל ג'קסון בגיל 50, של פרינס בגיל 57 ואפילו של אלויס בגיל 42.
ההבדל היחיד והמשמעותי? שבמוות של כל אלה היה איזשהו אלמנט של הרס עצמי. המקרה של קובי וגי'אנה הוא פשוט טרגדיה, טרגדיה נוראית שאף אחד לא אעלה בדעתו שיכולה לקרות".
אפשר לכתוב על ולסכם את קובי במשך ימים, אבל אני חושב שכולם הופתעו מהתגובה של כל אחד ואחד (ואפילו של שונאיו ויריביו) לאובדן ולצורה שבה זה איחד את כולנו. קובי, גם במותו, הצליח לקרב אנשים וללמד אותנו שיעור אחד נוסף לחיים.
אז לאחר סגירת המעגל המטורפת הזו, הבנתי שקובי בראיינט הוא הספורטאי הראשון וכנראה אחרון שאעריץ בחיי. והאמת? אני לגמרי בסדר עם זה. תודה קובי, יהי זכרך ברוך.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
לפנייה לכתב/ת 
הטקס לזכרו של בראיינט
צילום: רויטרס
מומלצים
