מסן דייגו עד בוסטון – באופניים / תוכן גולשים

באמצע החיים ובשיא הקריירה החלטתי לעזוב את העבודה בה עסקתי 30 שנה ולהגשים חלום: לחצות את ארה"ב מחוף לחוף – ברכיבה על אופניים. כך השתנה מסלול חיי. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

דודו עמנואל, KICKפורסם: 06.02.20 , 09:13

אז איך זה שאדם שמגיע לשיא הקריירה שלו, עובד בתפקיד בכיר בתחום טכנולוגי כמנהל רשת ומערכות מידע באחד מהמוסדות הלאומיים, ההסתדרות הציונית העולמית, מחליט ביום אחד לשים את הקריירה בצד ולרדוף אחר חלום נושן?

כשהשתחררתי מהצבא בשנת 1980, תהליך השלום בין מצרים לישראל היה בתחילתו. בשלב הראשון, בסיסי חיל האוויר שבסיני הועתקו לנגב. אני, כחייל משוחרר ודובר אנגלית, הצלחתי להתברג לפרויקט. תחילה הייתי שומר בשער הכניסה. האחראי עליי, אמריקאי, סיפר על כך שנסע באופנוע שלו מניו יורק לשיקאו. הנסיעה, לדבריו לקחה, אם זכרוני אינו מטעה אותי יומיים וחצי. "כמה זמן ייקח מחוף אל חוף?", שאלתי. התשובה שלו הדהימה אותי: כשבועיים! בשנות השמונים הכבישים לא היו כפי שהם היום.

ציוד בסיסי על האופניים(צילום: דודו עמנואל)

חשבתי לעצמי שעם סיום הפרויקט, אטוס לארה"ב, ארכוש רכב, ואחרוש את ארה"ב מחוף אל חוף. קודמתי לתפקיד קניין במחלקת הרכש, והמנהל החדש שלי שכנע אותי לצאת ללימודים בארה"ב כך שהתוכנית ירדה מהפרק.

שנים לאחר מכן, בשנת 2001, כאיש מחשוב מומחה, לימדתי במכללה למנהל, בנוסף להיותי עוסק עצמאי המתחזק מערכות מחשוב למספר לקוחות. בשלוש השעות שלימדתי כל פעם הרווחתי כ־700 ₪ ובמקביל למדתי לטוס בשדה התעופה בהרצליה. שעת טיסה עלתה אף היא 700 ₪ כך שההכנסה וההוצאה כיסו זה על זה. במקרה, באותה שנה, הייתי בביקור בארה"ב וראיתי פרסום שחברת אוויס משכירה מטוסים חד מנועיים לבעלי רישיון טיס עם ניסיון של שנה לפחות. חשבתי לסיים את הקורס, להמתין שנה ולחזור לארה"ב, לשכור מטוס ולטוס מחוף לחוף תוך כדי עצירות בשדות תעופה קטנים הפזורים ברחבי ארה"ב ובכך להגשים את אותו חלום נושן. אבל בועת ההייטק, בועת הדוט-קום, התנפצה באותה שנה והמכללה הפסיקה את העסקתי ואני ויתרתי על הטיסה.

עברו עוד שנים. התחלתי לרכוב על אופניים במאמץ לשפר את כושרי הגופני שהידרדר במהלך הקמת משפחה וההתמקדות בקריירה. רכבתי, כמו רבים אחרים, בסופי השבוע, כרוכב אופני שטח בין 30 ל 50 ק"מ בשישי ובשבת.

באותה עת, הוצע לי לעבוד במשרה מלאה בהסתדרות הציונית העולמית ומסגרתה יצאנו לסיור דו יומי ברמת הגולן. עשינו את הלילה בישוב אפיק ולמחר בבוקר, היינו אמורים לנסוע לישוב נטור. הערכתי שעד שכולם יקומו בבוקר, יאכלו ארוחת בוקר ויצאו לדרך, אני כבר אגיע ברכיבת אופניים ואפגש איתם שם.

בדרך, ראיתי שלטים של שביל הנקרא 'צופה כנרת'. כשחזרתי הביתה בדקתי וראיתי שמדובר במסלול בן 120 ק"מ הסובב את הכנרת בגולן, בגליל ובעמקים שביניהם. תכננתי להקיף את המסלול ביומיים רכיבה. חשבתי שאצליח לרכוב 60 ק"מ ביום. לקחתי את האופניים ושמתי על הגב ציוד לינה, בגדים חלופיים, פנימית למקרה של תקר, כלי עבודה לתיקון האופניים, מזון ומים ויצאתי לדרך. כעבור 45 ק"מ, הגב כאב לי, נגמרו לי המים והייתי בייאוש גדול. הבנתי שלא התכוננתי היטב ויש ללמוד יותר את הנושא.

בשיטוטי באינטרנט, גיליתי שיש תחום הנקרא בייקפקינג (Bikepacking). מושג השאול מבק-פקינג (Back Packing), תרמילאות. כלומר תרמילאות אופניים. תרמילאות אופניים הינה אמצעי לרכוב מספר ימים, שבועות ואף חודשים תוך כדי נשיאת המינימום הנדרש להתקיים בצורה עצמאית.

יש תחרות בארץ ששמה the Holy Land Challenge (או בקיצור HLC ובעברית אתגר ארץ הקודש). האתגר מתחיל במג'דל שאמס ומסתיים באילת תוך זיגזוג לאורכה של הארץ מהלך של כ 1,400 ק"מ. חשבתי לנסות את המסלול הזה שלא בתחרות, שאלתי מידיד תיקים המותאמים לאופניים ובסוכות 2015 יצאתי לדרך. חשבתי שאם אני יכול להתמודד עם המסלול הקשה ביותר בארץ ואחד הקשים ביותר בעולם, אהיה מוכן לכל אתגר. לאחר 400 ק"מ ותשעה ימי רכיבה, הטלפון שלי שבק חיים. חזרתי הביתה והחזרתי את התיקים לידיד. הוא הציע שאגיע לתחרות עצמה. אני לא מתחרה בד"כ, אבל הוא שכנע אותי שיהיה כיף גדול להשתתף באתגר ואולי, אולי אפילו להצליח.

רוכבים ונהנים(צילם: אביהו שפירא)

רכשתי את התיקים המתאימים לאופניים שלי, כבר היה לי ציוד ניווט, שק שינה, מזרון מתנפח וטלפון חדש. רכשתי דינמו לאופניים בכדי להטעין את הטלפון ואת הפנס והתייצבתי באפריל 2016 על קו הזינוק במג'דל שאמס. יחד אתי התייצבו עוד 23 רוכבים הנחושים להגיע לאילת (היו גם רוכבים נוספים שבחרו במסלול הקצר יותר המסתיים אחרי כ 700 ק"מ בירושלים).

כאמור, המסלול הינו קשה מאוד. הייתה זו הפעם השלישית שהתחרות הזו, האתגר הזה, מתקיים. עד כה מעט מאוד הגיעו לקו הסיום. בפעם זו, מתוך ה־24, הגיעו לאילת רק שמונה. אני, זקן החבורה, בגיל 58, הגעתי לאילת. אמנם לקח לי 23 ימים לעשות את המרחק, אבל הגעתי בכפוף לכל התנאים והחוקים של האירוע. אסור לקבל עזרה מאיש, אסור להשאיר מראש, לאורך הדרך צידה או חלפים, חובה להיצמד למסלול המוכתב מראש ומותר לרכוש שירותים רק ממקומות הזמינים לכל המתחרים. בתחילה ירדו גשמים עזים והמאמץ לעבור את הבוץ, באזור טבעון, הטיפוסים הקשים, החום הגבוה, חמסין באזור ים המלח, הבדידות והמאמץ המתמשך על פני כ־16 שעות רכיבה כל יום היוו מבחן עצום ליכולת הטכנית שלי כרוכב ולנחישות שלי כאדם.

כשהגעתי לחוף באילת וטבלתי את רגלי במים הקרירים, אחרי 1,480 ק"מ ו־23,000 מטר טיפוס מצטבר, הבנתי שאם הצלחתי מסע כזה קשה, אני מוכן להגשים את החלום הנושן לחצות את ארה"ב, הפעם ברכיבת אופניים.

אז, בחזרה לשאלת הפתיחה: אז איך זה שאדם שמגיע לשיא הקריירה שלו, עובד בתפקיד בכיר בתחום טכנולוגי כמנהל רשת ומערכות מידע באחד מהמוסדות הלאומיים, ההסתדרות הציונית העולמית, מחליט ביום אחד לשים את הקריירה בצד ולרדוף אחר חלום נושן?

עבורי השאלה הייתה למעשה האם אני אמשיך לעבוד במקום עבודה טוב, עם תנאי העסקה מצוינים, עם חברים לעבודה שכיף להעביר אתם את היום אבל עם מגבלה אחת גדולה, שעמום?

נשחקתי משלושים שנות עבודה במחשבים. לא נהניתי כלל. ברקע, כל הזמן, היה לי החלום לחצות את אמריקה מחוף לחוף. האם כדאי לחכות עד לפנסיה, כתשע שנים מאוחר יותר בכדי להגשים חלום או לעזוב הכל ולממש אותו כל עוד אני בריא וחזק מספיק להצליח במשימה. הודעתי למקום העבודה שאני פורש. התמיכה העצומה מחברי לעבודה, מחברי הרוכבים וממשפחתי היוו מנוף עצום בדרך אל הגשמת החלום.

במרץ 2017, יצאתי לרכיבה מסן דייגו, קליפורניה אל מדינת וושינגטון ומשם מזרחה. כעבור ארבע חודשים ושבוע, 9,600 ק"מ ו־60,000 מטר טיפוס מצטבר, הגעתי לבוסטון, מסצ'וסטס. המשימה הושלמה! החלום הוגשם. אבל על כך, בכתבה הבאה.

רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו