הקסם שטמון בדרבי של מילאנו / תוכן גולשים

במהלך רוב העשור האחרון, הדוחות הפיננסיים של אינטר ומילאן בעיקר הזכירו לאוהדים עד כמה שני מועדוני הפאר איבדו מן הרלוונטיות שלהם. בעצם, מאז עונת 2010-2011 עבור אינטר ו-2013-2014 עבור מילאן, שני המועדונים יצאו ממועדון ה"חזקות של אירופה". באפריל 2015 כבר ממש הייתה תחושה של סוף, סוף סדר עולמי. ואז זה קרה. מהמדרגות האפורות של הסן סירו הושלכו זיקוקים רבים. בום עמוק בבטן הכואבת של העיר הורגש אצל כולם, כל צופי ואוהדי ה"דרבי דלה מדונינה" לדורותיו. אחר כך הגיעה אחת התצוגות הפירוטכניות הטובות ביותר שנראו במשחק ובמגרשי הכדורגל בכלל. ההרגשה הייתה כאילו הדרבי זועק "אני עוד לא מת". והשבוע ראינו את סימן הקריאה לתחייה של הדרבי, במשחק אדיר בו חזרה אינטר מפיגור 2:0 לניצחון 2:4 על מילאן.  

כחובב המשחק היפה, ישנם משחקים שאתה יודע שאתה צריך לחוות לפחות פעם אחת בחייך. משחקים שמרגישים ממש כמו עלייה לרגל או טקס מעבר. משחקים שהם מעבר לעוד משחק, ממש טקס דתי - ריאל מדריד נגד ברצלונה, ריבר פלייט נגד בוקה ג'וניורס ומילאן נגד אינטר הם ממש שם למעלה. תקראו לזה ה"דרבי הידידותי" (אחד משמותיו) אם תרצו - אין ספק שלמשחק אין את החריפות המקבילה ברומא, אך הוא בכל זאת אוחז בעיר בעוצמה. שעות לפני המשחק אזור ה"פיאצה דל דואומו" הומה אנשים עם חולצות ואביזרי הקבוצות. מעטים מהמשחקים יראו שתי קבוצות של מעריצים מקפצות ושרות יחד כמו שקורה לעיתים קרובות בגלריה ויטוריו עמנואלה השני. אבל אין זה אומר שהדרבי רגוע, וגם העיר לא חיה ונושמת לפני כן (ולפעמים גם אחרי).

חם בדרבי(צילום: AP)

להפך, בשיחה עם כל אחד במילאנו בחודש שלפני המשחק נבין כי ההרגשה ברורה, זה משנה. משנה מי תנצח, ואיך תנצח. מי שולטת בעיר. עם זאת, הדבר המעניין במילאנו הוא האופן בו אנשים רואים דברים, תמיד בהקשר. ממש מיומנות חיים. הם לא מדברים על הדרבי כמו שעושים בכל כך הרבה ערים אחרות, ותופסים כי מהיותם הקבוצה של העיר אז יש להם זכות טבעית לדברים רבים. יש מעט מאוד דיבורים על זכאות או זכויות. תושבי העיר המילאנזים שופטים את עצמם לעיתים קרובות בחומרה על ההווה. זה קשור להתפתחות, איפה המועדונים נמצאים ועוד יותר חשוב - לאן הם הולכים. כל מלצר, מנהל חנות, עובד במלון, נהג מונית, עורך דין או מעצב אופנה (טוב, זו מילאנו...), בעיר יספר את אותו הסיפור בימים שלפני הדרבי. לא יהיו סיפורי שנאה, לא יהיו דיבורים על "גרנדה מילאן" או הטרבל של אינטר (טוב, אולי בכל זאת יהיו, אבל מעט, וגם זה לא ממקומיים אלא מזרים). מה שתמצאו במקום זו עיר ששקועה בשלה, ולא אובססיבית למיקום של הקבוצות. בערך...

הפעם, לרוסונרי (האדומים שחורים) הייתה מוטיבציה מיוחדת לנצח - גם כי ידעו שהיו האנדרדוג, וגם כדי להרוס לאינטר. הם באו עם ההתלהבות מחזרתו של זלאטן איברהימוביץ', שהכניס מנטליות ווינרית, אבל דווקא אינטר הייתה זו שהפגינה בסופו של דבר אופי מיוחד. הסיפור של הצד שלהם הוא עשור של קיפאון. מאז עונת הטרבל אינטר בדעיכה, מאחר שהנשיא מאסימו מוראטי לא זיהה שמדובר היה בסוף עידן. רק שהשנה המפתחות ניתנו לצמד הווינרים של יובנטוס בעבר, בפה מארוטה ואנטוניו קונטה, שקיבל את רוב הכלים שרצה על המגרש. אינטר רוצה את הסקודטו, ואחד הצעדים החשובים לשם ההיה לצלוח את הדרבי. לעבור את זלאטן.

רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.