40 שנה ל"נס על הקרח": הסנסציה הגדולה של המאה ה-20
בסיפור הזה קיימים כל המרכיבים לדרמת מתח מושלמת: שתי אויבות מושבעות, פייבוריטית ברורה (ברית המועצות) מול חבורה של חובבנים (ארה"ב) וקרב על מקום בגמר אולימפי. איך זה נגמר? באחד הרגעים האולימפיים הגדולים אי פעם ומשפט שנכנס לקלאסיקה האמריקאית
זה היה יותר ממשחק הוקי קרח רגיל. זה היה עולם החושך מול עולם האור, הקומוניזם הרשע נגד הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. ארצות הברית נגד ברית המועצות. דוד נגד גוליית, אבל עם טוויסט קטן בעלילה: ארה"ב, גוליית הנצחי, הייתה הפעם בתפקיד דוד. ב-22 בפברואר, 1980, האמריקאים עלו למשחק חצי הגמר שלהם נגד ברה"מ באולימפיאדת החורף בלייק פלאסיד, אפ סטייט ניו יורק, עם חבורה של חובבים, רובם שחקנים במכללות מינסוטה ובוסטון, יריבות נצחיות ששחקניהן שנאו אחד את השני. מולם ניצבו שחקנים מהטופ של הענף בעולם, כולל השוער הטוב ביותר בעולם.
הנבחרת הרוסית זכתה בארבע מדליות זהב אולימפיות ברציפות. אלו לא היו כוחות, חוץ מעובדה אחת קטנה. האמריקאים לא שיחקו כדי לנצח ולהבטיח מקום בגמר. הם שיחקו על הכבוד האמריקאי הקולקטיבי שנמצא באותם ימים בשפל חסר תקדים. הם יהיו החבורה שתדחוף את אמריקה קדימה ולמעלה מאחד המשברים הגדולים ביותר בתולדות אמריקה. כל זה התרחש באולימפיאדה, על אדמת ארצות הברית. מדובר בצירוף מקרים שלא היה עד אז ולא קרה מאז.
לשחקנים הרוסים הרומנטיקה הזו לא ממש הזיזה. לשחק עבור האומה היה בילט אין עבורם. הם לא היו צריכים נאומי תוכחה מהמאמן שלהם כדי לשחק עבור הדגל. בשביל זה יש גולאגים. בלילה שלפני המשחק זכתה נבחרת הנשים הרוסית במדליית זהב בתחרות ההחלקה על הקרח. הנשים הרוסיות ביקשו לחגוג. הן דפקו על הדלת של שחקני ההוקי. הייתה הרבה שמפניה ומעט מאוד שינה באותו לילה. במהלך המשחק, כשהאמריקאים השוו את התוצאה לתיקו שתיים בשלהי השליש הראשון, המאמן הרוסי החליט להעביר את ולדיסלאב טרטיאק, השוער הטוב בעולם וקפטן הנבחרת, סדרת חינוך והוציא אותו מהמגרש. הנבחרת הרוסית התפרקה.
זה נגמר בניצחון אמריקאי, 3:4. בשניות האחרונות של המשחק זעק השדר האמריקאי האגדי, אל מייקלס, את אחת השורות הידועות בשידורי הספורט אי פעם: "האם אתם מאמינים בניסים? כן!". המגזין האמריקאי "ספורטס אילוסטרייטד" הכתיר את הניצחון כרגע הספורט הגדול ביותר של המאה ה-20. תחשבו על אירועי הספורט של המאה ה-20, קחו בחשבון שספורטס אילוסטרייטד הוא לא מגזין מתלהם. זה אומר שקרה פה משהו הרבה יותר גדול מספורט, שספורט היה רק הבמה או התפאורה להצגה גדולה מהחיים ששוחקה דרכו בצהרי אותו היום.
איך אפשר בלי פוליטיקה?
כמו כל התמודדות אמריקאית-רוסית בתקופת המלחמה הקרה, גם המשחק הזה צריך לקבל קונטקסט פוליטי. אמריקה הגיעה למשחק הזה אחרי מהלומות רצופות, פנימיות ובינלאומיות: הכישלון בווייטנאם, פרשת ווטרגייט, בני הערובה בשגרירות האמריקאית בטהרן. קשה להאמין לכך היום, אבל לפני ארבעים שנה נשרכו תורים ארוכים של מכוניות מחוץ לתחנות הדלק באמריקה בניסיון נואש להשיג דלק. מחוץ לתחנות רבות הוצב שלט באמצע היום שבישר שאספקת הדלק לאותו יום הסתיימה. האינפלציה השתוללה. הנשיא קרטר הצהיר בנאום טלוויזיוני שאמריקה נמצאת במשבר, כלכלי ורוחני.
מצד שני, האמריקאים עמדו חסרי אונים מול הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. המלחמה הקרה הגיעה אל משטח הקרח בלייק פלאסיד, והחיילים האמריקאים היו עשרים ילדים מלאים באופטימיות מול הדוב הרוסי הענק. אף אחד לא שם להם על הגב משא ולא הקלוש ביותר של אופטימיות בסיסית. אבל הילדים הללו לקחו על עצמם להחזיר, דרך משחק הוקי בודד, אפילו לא בגמר, את הביטחון העצמי האמריקאי, האמונה, האופטימיות.
בעשרים השנים שעברו מאז הזכייה האחרונה שלהם במדליית זהב באולימפיאדת 1960, גם ההוקי החובבני באמריקה הלך בדרך דומה לזו של ארצו. הוא ספג מהלומות, לא האמין בעצמו. ההוקי האמריקאי לא היווה תחרות לנבחרות מאירופה, בעיקר לא מול הענק הסובייטי. השחקנים האמריקאיים היו שחקני קולג' או כאלו שרק סיימו קולג' ושיחקו באופן חובבני. כל השחקנים הרוסים הועסקו על ידי חברות רוסיות, אבל זו הייתה העסקת קש: העבודה היחידה שלהם הייתה להתאמן בהוקי. לקראת המשחק בפברואר 1980, האוהדים האמריקאיים התפללו לדבר אחד: לא לספוג השפלה ביתית.
מי שאחראי יותר מכל אחד אחר לניצחון הזה היה המאמן הרב ברוקס. ב-1960 ברוקס, אז שחקן באוניברסיטת מינסוטה, היה בסגל הסופי של נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדה באותה שנה. הוא אפילו צולם בתמונה הרשמית של הנבחרת, אבל נופה יום לפני הנסיעה. הוא ישב עם אביו וראה את החברים שלו מנצחים את צ'כוסלובקיה ומביאים לאמריקה מדליית זהב אולימפית ראשונה בענף. אביו הסתובב אליו ואמר לו: "נראה לי שהמאמן שלך ניפה את השחקן הנכון".
ברוקס היה טיפוס. אאוטסיידר, אינטנסיבי, לא דופק חשבון לאף אחד. אם הוא היה הולך לאוניברסיטת הנימוסים וההליכות, הוא היה עף ממנה כבר בסמסטר הראשון. הוא הוביל את מינסוטה לשלוש אליפויות רצופות בטורניר המכללות, אבל היה לו חשבון פתוח עם מדליית זהב אולימפית שנלקחה ממנו ברגע האחרון. ברוקס גייס לנבחרת שחקנים ממינסוטה, בוסטון ועוד כמה מכללות. זאת הייתה נבחרת קשוחה וממושמעת, בעיקר מאזור המערב התיכון, הכל-אמריקאי, היכן שאנשים מוכנים למות עבור הדגל.
אבל אף אחד לא פחד מחבורת החובבנים הזו, ואף אחת מהיריבות לא באמת כיבדה אותם. לתפקיד החשוב ביותר, השוער, הוא גייס את ג'ים קרייג. מהרגע שקרייג עלה על הקרח כילד הוא שיחק רק כשוער. "לא ידעתי בכלל מה החוקים של המשחק", הוא אמר פעם בראיון טלוויזיוני", אבל ידעתי שיש משהו מאוד פשוט - אני צריך למנוע מהדיסקית להיכנס לרשת". קרייג יהפוך לגיבור המשחק כשהוא עוצר שוב ושוב את הבליץ הרוסי בניסיון להשוות את התוצאה.
מעבר למסך הברזל, לויקטור טיקאנוב, עמדה הנבחרת הטובה ביותר בעולם. טיקאנוב היה פנאטי. הוא רצה שרוסיה תהיה מספר אחת בעולם. תמיד. בהכל. והוא היה מוכן לעשות הכל עבור המטרה הזו. השחקנים שנאו אותו, אבל בשבילו זו היתה הערת שוליים. אם מה שצריך כדי לחזור עם מדליה מהאלימפיאדה שהוא ששחקנים ישנאו אותו, שיהיה. טיקאנוב לא היה בעניינים של מדדי פופולריות. כשולאדילסלב טטריאק, השוער האגדי, ספג את השער השני בגמר, טיקאנוב לא היסס להעיף אותו ממשטח הקרח. הוא הרגיש שטטריאק לא מוכן להקריב את עצמו עבור המטרה, כמוהו. טטריאק היה השוער הסובייטי במשך חמש עשרה שנה, עד היום הוא נחשב לשוער הגדול ביור בהיסטוריה, תוצר מובחר של מחנות אימונים בני תשעה חודשים בשנה, שלוש פעמים ביום. ההורדה שלו מהמשטח היתה צעד אחד יותר מדי.
השחקנים הרוסים היו חיילים בצבא האדום. חלקם התקדמו מדרגת טוראי לדרגת קולונל בלי ללבוש מדים ולו פעם אחת. הם היו הכלים של מזכ״ל המפלגה והפוליטיקאים שלה. לכל משחק שלהם היתה משמעות פוליטית. האולימפיאדה היתה שיא השיאים של התופעה הזו. הם פירקו כל יריב שעמד מולם. הדומיננטיות שלהם היתה דומה לדומיננטיות של האמריקאים בכדורסל. לאמריקאים לא היה שום עניין להתגבר על המחשבה, המהירות, הטכניקה הרוסית.
האויב הגדול של האמריקאים? האמריקאים
כדי שלאמריקאים יהיה סיכוי כלשהו, הם היו צריכים להיות נבחרת מאוחדת. אבל החיבור בין השחקנים של בוסטון למיניסוטה, שתי היריבות הגדולות מהמכללות, היה נורא ואיום. הם שנאו אחד את השני יותר מאשר שנאו את הרוסים. למאמן ברוקס היתה משימה: לאחד את השסע הגאוגרפי והאנושי בין מיניסוטה לבוסטון כדי לאחד את הקבוצה. הנבחרת הרוסית היתה אמורפית מדי. ברוקס החליט שלשחקנים יהיה אויב אחד משותף שהם יתאחדו בשנאה שלהם אליו: הוא עצמו. יש לך רגליים של מיליון דולר, אבל שכל של עשרה סנטים הוא אמר לשחקן אחד. אתה משחק גרוע יותר מיום ליום, ועכשיו זה כבר השבוע הבא לשחקן אחר, וכך הלאה. הוא השפיל אותם בפומבי כדי להרוויח את הטינה המשותפת שלהם. לאחר שוויון שלוש במשחק ידידות נגד נורבגיה, ברוקס הריץ את השחקנים שלו על הקרח במשך 45 דקות, הרבה אחרי שהאחראים כיבו את האורות. זה היה הרגע, לדעת שחקנים רבים, שבו נבחרת הבודדים הזו הפכה ליחידה מגובשת ששום דבר לא יכול לשבור אותה.
שלושה ימים לפני פתיחת האולימפיאדה, רוסיה ואמריקה נפגשו למשחק ראווה במדיסון סקוור גארדן. הרוסים ניצחו 3:10, אבל זה היה קרוב יותר לעשרים אפס מאשר התוצאה הסופית. השחקנים האמריקאים היו בהלם: הם הרגישו שהם משחקים נגד רובוטים, הם לא האמינו ליופי שבו שיחקו הרוסים. אבל הם גם שמו לב שהרוסים לא חייכו על המגרש אפילו פעם אחת.
כשאל מייקלס אמר את המשפט האגדי שלו, הוא ענה לשאלה של עצמו מיד כשסיים את השאלה. זאת לא היתה שאלה. זו היתה הצהרה על החלום האמריקאי ומימושו. כל הקלישאות נכנסו למשחק הזה: אף אחד לא האמין שהאמריקאים יכולים לנצח, אם אתה מאמין אתה יכול לנצח, אם תעבוד יותר קשה מהיריב שלך תנצח, ועוד קלישאה ועוד אחת, שבצהרי פברואר אחד, לפני ארבעים שנה, התחברו בצורה חד פעמית ואמרו לכל אחד: אם תעשה את כל הדברים הללו, מגיעה לך הזכות להאמין בניסים. ומשם, תמצית החלום האמריקאי, הכל יכול לקרות.
לפנייה לכתב/ת 
