אולטרמן: לסחוט את הגוף עד הטיפה האחרונה
בסוף השבוע האחרון נערכה בישראל תחרות אולטרמן צ'אלנג' More - שלושה ימים מטורפים שכוללים שחייה למרחק 10 קילומטרים, 420 ק"מ מצטברים של רכיבת אופניים ו"רק" 85 ק"מ ריצה לקינוח. רון פלד ליווה, תיעד ושרד כדי לספר על פנומן ישראלי, קטר צ'כי אמיתי ובלגי ששילב במסע המפרך ילד נכה בן 12
בסוף השבוע האחרון התקיימה תחרות אולטרמן צ'אלנג' More ישראל, שתחילתה בכנרת וסופה באילת. שחייה, רכיבה וריצה והכל למרחקים שקשה לעכל. דמיינו לעצמכם שחיית בוקר מענגת בכנרת. קצרה כזאת. נגיד 10 ק"מ. קטן עליכם. אבל רגע, מיד לאחריה בשביל הכיף רכיבת אופניים על הכביש מחוף הכנרת ועד לפונדק לידו בית הערבה בצפון ים המלח – 145 ק"מ. נשמע סיוט? חכו.
נסו בבוקר שלמחרת לעלות שוב על האופניים ולצאת לרכיבה קלילה עד אילת. כן, 275 ק"מ עד אילת. זניח. מתאים לכם? גם אם לא, אבל כבר רכבתם עד אילת, הלכתם לישון במלון מפנק והתעוררתם בבוקר היום השלישי, לא תצאו לריצת שטח כיפית עם חברים? ריצת נפח צנועה, 85 קילומטרים. נכון, זה מרתון כפול אבל הלו, הנוף המדברי מדהים.
תחרות אולטרמן נחשבת לאחת מתחרויות הספורט הקשות בעולם אם לא הקשה שבהן. כפי שהבנתם, שלושה ימים במהלכם יישחו 10 ק"מ, יירכבו 420 ק"מ במצטבר ויקנחו בקצת יותר מ-84 ק"מ ריצה. קוראים לזה אולטרמן או כפי שהאמא הפולנייה שלי אמרה כשסיפרתי לה, אַמֵשִיגֵנֵע וִילדֵע חָיֵיס.
לכל מתחרה יש צוות מלווה שמחייב מינימום של שני אנשים הצמודים לו לתחת (תרתי משמע) ואחראים בין השאר על שמירת חייו במהלך הרכיבה. זה הזמן להודות לנהגי ישראל ששמרו על איפוק ונימוסין בעזרת צפירות אינספור, עקיפות מסוכנות ולעיתים גם קללות כאילו אין מספיק קורונה בעולם.
הצוות אחראי גם על התזונה, שכן מדובר ביום תחרות שיכול להסתיים לאחר כ-12 שעות רכיבה או ריצה. באחד מהרכבים המלווים ראיתי מקרר ובו מכולת שלמה של ג'לים, בננות, תוספי מזון, מאכלים מוזרים ובירה קרה לסיום כל יום.
תחרות האולטרמן צ'אלנג' More ישראל נערכת אחת לשנה והנה יוזמה של אריאל הלר, הבעלים של קבוצת הטריאתלון הגדולה בישראל, MyWay ואייל פרל, יזם נדל"ן, שניהם אולטרמנים בעצמם. הפקת אירוע מורכב כזה אורכת כשנה שלמה לדברי פרל והלר. גיוס חסויות, רישום משתתפים, אופרציה שלמה של אישורים, ביטוחים, שילוט וגם בתענוג שאליו הצטרפתי השנה כמתנדב: מדידת המסלול מהכנרת עד אילת בחישוב כולל של 515 ק"מ במים, בכביש ובשטח.
בתחרות שהסתיימה במהלך סוף השבוע האחרון, השתתפו עשרים ושניים ספורטאים, ביניהם גם שבעה אירופיים ואוסטרלי אחד.
בין המשתתפים מחו"ל התחרה פטר וברוסק הצ'כי, מחזיק בשיא העולם בתחרות אולטרמן ואותו ליוו בהתנדבות שני ישראלים. בשיחה בערב היום השני לאחר סיום הרכיבה, ישבתי על בירה עם שי פריד, אחד המלווים שציין כי למרות שהשתתף בעצמו בתחרויות איירונמן ואף ליווה בעבר בתחרות אולטרמן, מכונת עבודה כמו של הצ'כי עם האופניים הוא עוד לא ראה. רכיבה יומית רציפה מצפון ים המלח ועד אילת, 275 ק"מ ללא הפסקה במהירות ממוצעת של מעל ל-33 קמ"ש - כל זה יום אחרי שחייה ורכיבה של 9 וחצי שעות. מצד אחד לא אנושי, מצד שני אתה מסתכל על מה שממתין להם ביום שלמחרת ומבין שעוד לא ראית הכל. הרכיבה היא בעצם רק המשחק המקדים.
שניים סוחבים: אפשר להגביר קושי
משתתף נוסף מבלגיה - או אם לדייק שני משתתפים מבלגיה - עשו דבר שטרם נראה בתחרות אולטרמן. ניקו דה ניף התאמן כשנה עם יוהנס בלבארט, בן 12, נכה בפלג גופו התחתון בשל תאונת דרכים. ניקו שחה את 10 הק"מ כשיוהנס קשור אליו ושוכב על קיאק שהותאם במיוחד למידותיו. משם הם רכבו על אופניים מיוחדים את 145 הקילומטרים של היום הראשון. ניקו מדווש בעזרת רגליו מאחור, יוהנס מדווש עם ידיו מקדימה. אגב, הם לא סיימו אחרונים ביום הראשון וגם לא בריצה הארוכה ביום האחרון אליה עוד נגיע בהמשך.
ביום השני לתחרות קיבלנו הודעה שניקו נשבר לאחר 100 ק"מ רכיבה על כביש 90 דרומית לסדום. המשמעות המיידית היא ש-Finishers הם כבר לא יהיו. לקראת סיום היום ולמרות שנפסלו, חזרו ניקו ויוהנס וסיימו את הרכיבה עד לנקודת הסיום, אבל את מה שקרה ביום השלישי לתחרות, לא ניתן להסביר אלא אם ראיתם את זה במו עינכם.
ניקו ויוהנס החליטו למרות הכל לצאת לריצה של 85 ק"מ. ניקו בריצה כאשר הוא דוחף את יוהנס על עגלה מיוחדת. אי אפשר לדמיין את המאמץ הכרוך בריצת 85 ק"מ כשאתה דוחף עגלה בשטח. כאשר הגיעו לקילומטר ה-63 והסתובבו ל-21 הק"מ האחרונים קצת לפני שדה התעופה רמון, שאלתי את ניקו אם הוא רוצה תפוז. הבחור לא רק חייך אלא ענה שכן וגם שאל אם אפשר לקלף לו אותו בבקשה. הנימוסים האירופאים בשלב כזה לא היו מובנים לי אבל ניחא. זרמתי. אני שהייתי עייף מלשבת מתחת לאוהל בנקודה לקראת הסיבוב חזרה, מקבל חיוך משניהם שממשיכים לרוץ - לך תבין. עכשיו גם לך תרוץ אחריהם, תקלף להם תפוז, תצליח להשיג אותם ובמקביל להתמודד עם יסורי מצפון על כך שאני מרגיש שאני זה שקשה לו.
כשהגיעו לקו הסיום פרצו שניהם בבכי יחד עם קהל הישראלים שהצטופף בטיילת באילת על קו החוף. זה היה בהחלט מרגש. ילד בן 12 שהפך את הנכות שלו לאתגר ועשה מה שרובם המוחלט של האנשים הבריאים אפילו לא מדמיינים.
הסיפור הספורטיווי של התחרות היה השאלה מי יינצח. האם פטר וברוסק (להלן הקטר הצ'כי) או אלוף ישראל דן אלתרמן (להלן דן הקטן והלא יאומן). בסיכום הזמן המצטבר של היום הראשון והשני לתחרות, הם היו בהפרש של פחות מדקה אחד מהשני. ביום השלישי והאחרון לתחרות, פתחו שניהם בסערה והניצחון המתוק היה כולו כחול לבן. אלתרמן סיים 85 ק"מ ריצה בפחות משבע שעות. 12.5 קמ"ש. קצב 4:48 דקות לק"מ. השם יישמור.
זו השנה השנייה ברציפות שאלתרמן זוכה בתחרות והוא חצה את קו הסיום מלווה באחיו התאום, שרכב לצידו על אופניים עם חיוך של רכיבת שבת עם החבר'ה.
במקום השלישי, אבל תכלס ראשונה בין הנשים, הגיעה לא רחוק מהם אנטונינה רזניקוב, אלופת ישראל, בת 36, אילתית, ספורטאית למופת. במהלך צילום כתבה לטלוויזיה על התחרות, סיפרה על כוונתהּ להשתתף באליפות העולם (אולטרמן) הקרובה בהוואי. תוך כדי הראיון, כשסיפרה על הקשיים בהשתתפות בתחרות, עמד לידה מנכ"ל מור בית השקעות, יוסי לוי, הספונסר הראשי של התחרות כאן בישראל, ו"התפרץ" בנימוס אל מול המצלמה והודיע כי הוא מתחייב ובשמחה לתמוך בה כדי שתעמוד במשימה ומי יודע, אולי נקבל אלופת עולם כחול לבן. אינשאללה.
מתוך עשרים ושניים מתחרים שעמדו על קו הזינוק, ביניהן שלוש נשים, סיימו עשרה בלבד ובהם שתי נשים, אנטונינה רזניקוב (מקום 3 כללי) וענבר זהבי מאייר (מקום 7 כללי). כבוד. לא רק לגברים.
ובנימה אישית: זו פעם שנייה שלי כאיש צוות הפקה בתחרות בשביל החוויה. עולם הספורט, הנישה הזאת של טריאתלון, איירונמן ואולטרמן הוא עולם בו כולם מכירים את כולם. הפרגון, התמיכה והחיבוקים של הספורטאים והמלווים במהלך ובסוף התחרות, הכי אמיתיים ומרגשים שיש. אנשים שבמהלך שלושה ימים מצטברים הגיעו לסף היכולות הפיזיות עם הרבה עזרה מנטאלית. כל אחד מהם אמר שלא משנה כמה תתאמן, אם לא תעבוד על עצמך מנטאלית, בראש, לא תצליח לסיים את התחרות ללא קשר לתוצאה על לוח הזמנים. מעין וירוס מדבק. מדרבן. כזה שמוציא ממך דברים שלא האמנת שאפשריים. וירוס חיובי. לא תוצרת סין...
לפנייה לכתב/ת 
