געגועים לחרדות הקטנות / תוכן גולשים
לפני שנה התפללתי שיסגרו את פריז כי פחדתי לאכזב את עצמי במרתון. עכשיו אני פונה לאלוקים: בבקשה! תחזיר לנו את החיים ואת הפחדים של "לא לעמוד ביעד", עם זה אנחנו יכולים להתמודד. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
זה היה בדיוק לפני שנה, ובדיוק בזמן הזה, השבוע וחצי האחרונים של חודש מרץ, תקופת הטייפר, הייתי בשיא ההכנות והחששות, התקוות והייאוש לקראת הנסיעה שלי לפריז - בפעם השנייה - כדי לרוץ את מרתון פריז.
פעם שנייה, כן, כי כבר כמה שנים אני חולמת לשפר את התוצאה הלא משהו בעבורי שהשגתי במרתון הקודם בפריז משנת 2015. כך ש־2018 יצאתי לדרך, מלאת חששות, אבל גם עמוסת אמביציה ותקווה ורצון ואופטימיות ומה לא - האמנתי בכל לבי שהפעם התוצאה תהיה כמו שאני חולמת שתהיה - אתאמן ואגיע ליעד ויהי מה.
וככה החלה לה שנת 2019 באימוני ריצה מפרכים בחורף שנפל עלינו פתאום לאחר אלף שנות בצורת, כשאני רצה לי לבדי רק עם הרוח והחושך והמים, וגם עם השועלים והתנים שגרים בפארק הירקון, ריצות ארוכות ארוכות בלילות החורף הקפואים, בואכה רמת החייל ועד תל ברוך או לכיוון לבית הקברות של בת ים, דרך האגם הידוע של הירקון - ריצות טובות יותר וטובות פחות, אבל לא נשברת ועדיין מאמינה בכל לבי שאני עושה את התוצאה הטובה ביותר שהצבתי לעצמי.
בין כל הלחצים של החיים, עבודה, משפחה ושלל מיני הפתעות ואתגרים, לאט לאט החל להתגנב החשש ולכרסם לי בלב, שנראה שלא אצליח לעמוד ביעד - נסיעה לפריז, שוב, כדי לשפר. האימונים החלו לקרטע, הקושי גובר, ואני לא שם והיעד מתרחק. ככל שהתקרב הזמן של המרתון, 14/4, שבוע לפני חג הפסח - הרגשתי שהחירות הפנימית שלי נשללת ממני מיום ליום - מצד אחד, כ"כ רציתי, נטו בחירה חופשית שלי (ואולי לא? אולי משעבוד לתוצאה ולא מחירות פנימית של לרוץ? אבל זה דיון אחר), ומצד שני - ככל שהימים עוברים והאימונים מתקדמים - אני מתרחקת מהיעד, ואני נעשית עצבנית ומאוכזבת מעצמי - ולא מוצאת דרך לאזן את הכול.
המטרה – לשפר ולהיות חזקה פיזית ומנטלית, אבל אני לא עומדת בה - מה עושים??? לנסוע בכל זאת? ואז הגיעה החרדה, והדמעות, ושום בן אנוש לא מצליח להרגיע לי אותה, גם לא אני. כי הכול השתבש לי. מי שהיה אמור לנסוע איתי למרתון ולעודד - פרש כבר 3 חודשים לפני בגלל אילוצי החיים, כך שנותרתי לבד (הפעם לא התאמנתי עם קבוצה – אני והאתגר), ופריז, העיר מלאת הזיכרונות הטובים שלי, הפכה פתאום להיות אצלי בלב נוסטלגיה כואבת מכל הסיבות שבעולם, כך שפשוט לא רציתי לנסוע אליה ולא רציתי לראות אותה ולחוות אותה - לא לטייל ולא לרוץ.
התהלכתי בשבועות שלפני המרתון שבורת לב וכואבת של "איך הגעתי למצב הזה?" היה לי ברור, הרי האימונים - לא צלחו, היעד - לא יושג (לא יעד בשמיים בכלל) ופשוט נותרתי קצת לבד מול עצמי, ובלי יכולת לשבור את מעגל הנחס ולאחות את הלב ולשמוח במה שיש. בריצות האחרונות כבר האמנתי שלא אסע, תוך שאני מתפללת שיסגרו את פריז, כי אני רוצה לרדת, אבל דבר מכל זה לא קרה... כי איך אמר לי מישהו שמבין משהו בפסיכולוגיה, שאם נותנים לחרדות לנצח אותך, אז הם לא שוכחות לך את זה אף פעם - וזה מה שהכריע את הכף. אמרתי לעצמי שהפעם, מה שלא יהיה, אני אנצח אותן ויהיה מה.
הסוף הוא, שנסעתי לעיר האורות, רצתי מרתון קסום ברחובות הכי יפים בעולם, אבל אחת שכמותי עקשנית חסרת תקנה, גם מיררתי שבועות רבים בבכי שלא השגתי את היעד, למרות כל המאמץ.
חלפה שנה... ופריז סגורה וחולה, וכל העולם עומד ומשתאה אל מול הווירוס שמנהל לנו את החיים ומפיל קורבן אחרי קורבן. ובימים האלה אני שואלת את עצמי, האם אלוקים לא נענה לתפילה שלי שנה מאוחר מדי? אז רציתי להגיד לו – "הי, נסעתי לפריז, התגברתי, רצתי את ה 42.195 שלי, אז למה ככה? בבקשה! תחזיר לנו את החיים ואת החרדות הקטנות של "לא לעמוד ביעד", עם זה אנחנו יכולים להתמודד", כי לא נותנים לחרדה לנצח, גם לא לחרדת הקורונה - אנחנו יותר חזקים - ואני בטוחה שנתגבר עליה, כי כשניסע לרוץ את מרתון פריז מס' 3 - גם שם ננצח, ויהי מה!!!
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.