שתף קטע נבחר

 

האיש שגרם לאנשים לחייך יותר מכל ספורטאי

פרדריק ("קרלי") ניל, כוכב ההארלם גלובטרוטרס שהלך ביום חמישי האחרון לעולמו, ייזכר לעד כמי שדאג לשמח משפחות שלמות ולהרגיע את המתיחות הבין גזעית בשנות השפל שלה. ארה"ב נפרדת מאחד הענקים

כשאדם נולד, אלוהים מקעקע עליו תכונת אופי או שתיים שיגדירו או יאפיינו אותו. כשאדם גדל הוא עושה מכפלות מכשרון שהוא ניחן בו במשך שעות ארוכות. אם שפר או גרע ממנו מזלו תתחבר לאלו גם תכונה פיזית מסויימת - גבוה או מכוער, אף ענק או רגל אחת קצרה מהשניה - שיבדלו אותו מההמונים. ויום אחד הוא יקח את כל החבילה הזו ויעשה איתה משהו כך שכל מרכיביה יעבדו בתיאום מושלם. הוא ימצה את הפוטנציאל. לפרדריק "קרלי" ניל, אחת מהאגדות הגדולות של ההארלם גלובטרוטרס שמת ביום חמישי בלילה בגיל 77 בביתו ליד יוסטון, זה קרה ב-1963.

 

ניל נולד ב-1942 בצפון קרולינה. כבר בגיל צעיר החברים שלו ביסודי הבינו שהרבה יותר כיף להיות לידו מאשר להביט עליו מהצד. לכל אלו שהיו סביבו תמיד היה חיוך על הידיים, והוא תמיד דאג למי שהיה חלש יותר או פיגר קצת בלימודים. בגיל 12 הוא והחברים החליטו לגלח את ראשם. כשחזר הביתה, אמו שאלה אותו בעצבים מדוע גילח את ראשו. "נרדמתי על הכסא של הספר", ענה ניל. הראש הקירח הפך להיות סימן ההיכר שלו. זאת לא היתה רק הקרחת, אלא העובדה שהיא הדגישה את החיוך הכובש והממגנט שלו.

  

קרלי ניל (צילום: :AP)
הקרחת תמיד הייתה סימן ההיכר של קרלי ניל(צילום: :AP)

 

היתה לניל קריירת כדורסל טובה בתיכונים. לא מספיק טובה בשביל לקבל הצעות מלגה מהאוניברסיטאות הגדולות. הוא הלך לאוניברסיטה מקומית, ובעונה האחרונה שלו צבר ממוצע של 23 נקודות למשחק. שוב: קריירה טובה, אבל לא מספיק טובה כדי שקבוצה אחת תמלא את חלום חייו: לשחק ב-NBA. ניל רצה להמשיך לשחק כדורסל. הארלם גלובטוטרס, קבוצה ששילבה בידור ואמנות כדורסל, הזמינה שחקנים למחנה מבחנים. היא שילמה לנבחנים כרטיס טיסה ואת הוצאות הלינה. הנבחנים שילמו את ההוצאות שלהם. ניל התקבל. השנה היתה 1963, אמריקה בקושי התאוששה ממשבר מפרץ החזירים וכבר היתה על סף וייטנאם, עוד מעט היא תעבור את טראומת קנדי, היחסים הבין גזעיים ירדו לשפל חדש.

 

הסבא האתלטי של סטף קרי 

רק בשביל לקבל קונטקסט: ב-1957 הגלובטרוטרס שיחקו משחק בג'קסונוויל לעיני 18,000 צופים לבנים. כשהסתיים המשחק שום מסעדה לא הסכימה להגיש להם אוכל. שום מלון לא הסכים לארח אותם. מאוחר יותר למדה הקבוצה שבאותם ימים הסתובב קברט הופעות בעיר עם שימפנזה בתור אחת המשתתפות. את השימפנזה הסכים לארח אחד המלונות היוקרתיים בעיר.

 

קרלי ניל (צילום: :AP)
קרלי ניל קיבל כבוד(צילום: :AP)

 

כשניל הצטרף לקבוצה הוא קיבל את המספר 22, קיבל מהמאמן בובי מילטון את הכינוי "קארלי" (המתולתל וגם על שם הדמות הראשית בסדרה "שלושת המוקיונים"), וקיבל את התפקיד הראשי בקרקס הכדורסל הנודד. למזלו של ניל, מרקיז היינס, הכוכב הראשי של הארלם פרש, וניל נכנס לנעליו הענקיות. המופע של הארלם היה בנוי על בידור וכדורסל. הכדורסל בא לו בטבעיות. הוא היה אמן הכדרור והקליעה מרחוק. הוא היה הסבא האתלטי של סטף קרי. באחד התרגילים היותר ידועים של הקבוצה, ניל היה מכדרר לאורך כל המגרש, יורד על ברכיו, מסתובב, מעביר את הכדור בין רגליו הכפופות, פעם ועוד פעם, מכדרר, מכדרר, מכדרר, ואז היה מעביר בין רגליו של היריב וקולע ליי אפ קל. הכל לצלילי "סוויט ג'ורג'יה בראון", השיר שהיה סימן ההיכר של הקבוצה. קרלי ניל היה קוסם והכדור היה השרביט שלו.

 

ניל עם ראש עיריית ניו יורק אברהם בים ב-1977 (צילום: AP)
ניל עם ראש עיריית ניו יורק אברהם בים ב-1977(צילום: AP)

 

בין 1963 ל-1985 מספר 22 היה הפנים והמהות של הארלם גלובטרוטרס. מעל 6,000 משחקים ב-97 מדינות, כולל ישראל. בדרן ששלט ברזי המשחק, כדורסלן שגרם למיליונים לצחוק ולהינות. "קשה לתאר כמה שמחה הוא הביא לחיי", כתב סטיב קר, אחד הקלעים הגדולים במשחק, אחרי מותו של ניל. "קרלי ניל ומרקיז היינס לימדו אותי לכדרר", צייץ אייזיה תומאס, אחד ממכשפי הכדור הגדולים אי פעם. "איבדנו את אחד מבני האנוש הכי אמיתיים שהעולם הכיר אי פעם", צייץ ג'יף מאן, מנכ"ל הגלובטרטרס בטוויטר. "כמעט אף אחד לא השתווה לכשרון הכדורסל שלו והלב החם שלו והחיוך הענק הביאו אושר למשפחות רבות ברחבי העולם". אלפים נוספים העלו לחשבונות המדיה החברתית שלהם זכרונות וקטעי וידיאו של ניל. כל אחד מהם עמד מתישהו בצומת שבה נגע בו החיבור של יכולת הכדרור, החיוך הכובש, הקרחת והאנושיות של פרדריק "קרלי" ניל.

 

אחד הסרטונים הפופולריים היה הקטע שבו ניל מבקש מחברו לקבוצה כוס של מים. כיוון שזו הכוס האחרונה של המים הם רבים ביניהם וניל שופך את כוס המים על פניו של חברו, החבר רודף אחרי ניל עם דלי מים, שופך את המים, אבל בגלל שניל מתחמק, המים נשפכים על השופט. השחקן ממלא את הדלי שוב, רודף אחרי ניל שוב, אבל הפעם כשניל מתחמק מהמים, הם שוטפים את פרצופו ובגדיו של אוהד או אוהדת חסרי מזל. "כשהייתי ילד לא היה דבר שהיה כיף יותר לעשות מאשר ללכת לראות את ההארלם גלובטרוטרס משחקים ומבדרים. והאיש הזה היה הסיבה העיקרית", צייץ השדר מייק גרינברג. "הוא גרם ליותר אנשים לחייך מאשר כל ספורטאי אחר שאי פעם חי. נוח בשלום. תודה על כל ההנאה".

 

ניל מקבל נשיקה ב-1986  מננסי רייגן, רעיית נשיא ארה
ניל מקבל נשיקה ב-1986 מננסי רייגן, רעיית נשיא ארה"ב(צילום: :AP)

 

ב-1985, אחרי 22 שנה עם הגלובטרוטרס, מספר 22 תלה את הנעליים. ב-2008 הועלתה גופייתו לתקרה של המדיסון סקוור גארדן. ניל הצטרף בכך לארבעה שחקנים אחרים של הארלם גלובטרוטרס שגופייתם הופרשה בטקס מרשים. אחד מהחמישה היה השחקן האגדי ווילט צ'מברליין שהתבטא פעם כי "כילד בשנות הארבעים הערצת שני דברים: ג'ו לואיס ואת הארלם גלובטרוטרס".

 

"במשחקי הגלובטרוטרס לא משנה אם אתה שחור או לבן"

קרלי ניל היה סנסציה. הוא יכל לכדרר 350 פעמים בדקה, הכל עם קרחת וחיוך. הקרחת שלו היתה מזוהה מכל כסא באולם. החיוך שלו יותר מידבק מקורונה. הוא כדרר מסביב ודרך שומרים. שנות השיא של ניל היו השנים שבהן הקבוצה הגיעה לשיא הפופולריות שלה. מדובר בשנות ה-70 וה-80, השנים שלפני לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, השנים שבהן לאף אחד לא היה אכפת מה-NBA. במשך שנים קרלי וחבריו היו מסע הפרסום של הענף בכל רחבי העולם. הרבה לפני דיוויד שטרן, ניל הבין שכדורסל הוא הצגה, בידור להמונים. רשתות טלוויזיה היו משדרים את משחקי הקבוצה בכל סופשבוע. השחקנים הופיעו בעשרות פרסומות והשתתפו דרך קבע בסדרות טלוויזיה רבות, בהן ספינת האהבה, שלושת המוקיונים והאי של גיליגן עם האפיזודה הידועה שבה הגלובטרוטרס מנצחים את קבוצת הרובוטים 101:100 כדי להציל את האי.

 

ניל (22) עם מידוולרק לנון והשחקנית גולדי הון (צילום: AP)
ניל (22) עם מידוולרק לנון והשחקנית גולדי הון(צילום: AP)

 

זוהי דרך ארוכה שהקבוצה הלכה בה , מאז ההשפלה בג'קסונוויל. "זהו זכרון שיושב תמיד במוחי", כתב על כך ניל ב-2016, "מדהים לראות כמה התקדמנו מאז, ומחמיא לי לחשוב שהיינו חלק מהשינוי. היינו בדרנים, אבל היינו גם אחראים להוריד את המתח הגזעי ששרר במדינה. כשהגעת למשחקים שלנו זה כבר לא שינה אם היית שחור, לבן או כל דבר אחר, כשנהנים כל המחסומים נופלים. הצופים ראו כיף, לא צבע עור. היינו פורצי דרך בשבירת מחסומים. אנשים שילמו כסף כדי לבוא ולראות אותנו עושים על המגרש את מה שהכי הרבה אהבנו לעשות. שמנו את המשפחה ביחד. עשינו מכל המשפחה ילדים ובמשך שעתיים הם רק צחקו ונהנו ושכחו מכל דאגות היום יום שלהם. להיות חבר בהארלם באותה תקופה זו לא היתה רק עבודה, זו היתה אחריות".  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים