"הכח שעריים": אסקפיזם עם ערך תזונתי
סדרת הרשת החדשה של כנרת פלד אמירי וגיל וינשטיין מציגה קבוצת כדורגל נשים מקרטעת מהשכונה הרחובותית הוותיקה. מקבץ הפרצופים, הרעיונות והקולות שהיא מביאה אל המסך מרשים, אבל ההישג הגדול שלה אחר: כיף לצפות בה. "הייצוג המגוון היה קריטי", אומרת פלד אמירי
עבור אוהד הכדורגל המצוי, יש הרבה דברים לעכל כשמגיעים לצפות בסדרת הרשת החדשה "הכח שעריים" והעיקרי שבהם הוא שמדובר בסדרה נשית. אי אפשר לפספס את זה: הגיבורה והקול של הסדרה היא סיוון, שמשוחקת על ידי מורן רוזנבלט, ובכלל - הקאסט נשי ברובו. התסריט נכתב על ידי כנרת פלד אמירי, אישה. מי שאוחזת במצלמה ומכתיבה את נקודת המבט היא עמית חכמוב, אישה, והטון כולו - נשי. במרכז הסיפור, כמובן, עומדת חבורת נשים.
לצפייה בפרק הראשון של הכח שעריים
הדבר השני שעלול לא לעבור חלק בגרון לאלו שיסדרו לעצמם פגישה עם נשות "הכח שעריים" כהפוגה מרעננת ממדבר הקורונה, הוא העובדה שמדובר בסדרה נשית על כדורגל. כלומר, כמו תמיד עם כדורגל היא לא באמת על כדורגל, אבל כדורגל הוא הדבר שמגלגל את העלילה שלה, וזה לא הדיבור הגברי המוכר לעייפה מתקשורת הספורט.
הסיפור על קצה המזלג: האחיות של הגיבורה סיוון רוצות לעזור לה למצוא מחדש את החשק לחיות אחרי אינספור ניסיונות התאבדות כושלים שלה – אחד מהם פותח את הסדרה - ודוחפות אותה להצטרף לקבוצת הנשים של שעריים שנמצאת בתהליכי הקמה ורוצה "להיכנס לליגה" כלשון הסדרה (זו צרימה נדירה בתסריט מבחינת אי הדיוק של הז'רגון. לאיזו ליגה? איך נכנסים? מול מי מתמודדים כדי לעשות את זה ובאלו קריטריונים צריך לעמוד?), אבל לא כזו שפוגמת באותנטיות הסיפור, ואולי אפילו מסייעת לפשטות שלו במובן מסוים. לסיוון אין כוח לחיות, אז בטח שאין לה כוח להתנגד לרעיון, והיא זורמת.
במקביל, אלדד ג'רבי, אותו מגלם שחר חסון, הכוכב הכי גדול שיצא משעריים ("עם רזומה של שלוש דקות בנבחרת ישראל"), אליל מקומי, חוזר לארץ אחרי תקופה בארה"ב וגונב לאחותו, רעיה (שיפי אלוני), את משרת מאמן קבוצת הנשים, כקרש קפיצה לאימון קבוצת הנערים.
העובדה שאף אחת מהדמויות הראשיות לא ממש רוצה להיות במקום שבו היא נמצאת היא הבסיס הקומי של הסדרה, וההתנגשויות ביניהן בדרך כלל עושות את העבודה הזו מצוין, גם אם לפעמים נדמה שהן ממהרות מדי להגיע אל הפאנץ'. אבל זה כנראה חלק בלתי נפרד מהפורמט: סדרת רשת בת ארבעה פרקים, שכל אחד מהם נמשך 20 דקות לכל היותר, לא יכולה להרשות לעצמה לקחת את הזמן ולהיבנות לאט. ברגע שאתה מקבל על עצמך את ההנחה הזאת ולא שופט אותה על עצם הז'אנר שבתוכו היא מתקיימת - קל מאוד ליהנות ממנה.
שחר חסון מתגלה כהרבה מעבר לסטנדאפיסט מבריק והאינסטינקט של פלד אמירי ללהק דווקא אותו מתגלה כבינגו. "שחר הוא קומיקאי דגול בעיניי, אבל כבר בקריאה הראשונה של התסריט היה ברור עד כמה הוא גם שחקן", היא אומרת. "הוא כל כך חכם, וידע לא ללחוץ במקומות שלא צריך. גם זה שהוא נדלק על התסריט בעצמו מהרגע הראשון גרם לו לבוא לגמרי מחויב".
את הרעיון לסדרה הגתה פלד אמירי בעצמה לפני כמה שנים טובות - היא מסרבת לומר בדיוק כמה. הבמאי גיל וינשטיין, שהא גם חבר קרוב (נכון, גבר, אבל כהגדרת פלד אמירי "פמיניסט גדול"), עלה על העגלה בשלב מוקדם, והיא חוזרת שוב ושוב ומדגישה שהיצירה שייכת לשניהם. בהמשך הצטרפו ניר מירצקי ורותם לויים מחברת The Gamers TV. גם אחרי קמפיין הדסטארט שהוכתר כהצלחה מסחררת, בין השאר בזכות העובדה שנינט לקחה על עצמה לבצע את שיר הנושא, עדיין היה מדובר בפרויקט שאפתני למדי עם תקציב צנוע - אבל גם במובן הזה יש הלימה עם הצבע של הסדרה.
"אני לא רוצה להישמע קלישאתית אבל הלוקיישנים הם דמויות בסיפור שלנו. זה שמכבי שעריים איפשרו לנו לצלם במגרש האימונים המקורי נתן לנו יתרון עצום של אופי שאי אפשר היה לייצר בצורה מלאכותית. מצד שני, היינו צריכים להתמודד עם אינסוף בלת"מים. חלק גדול מהסצנות צולמו בבית של סבתא שלי, יש סצנה של חינה שאת הבגדים אליה אני הכנתי בעצמי ויש עוד המון דוגמאות". פלד אמירי עצמה (שם המשפחה המקורי הוא חדד: "אבא שלי עיברת כדי להצליח לקבל כרטיס הסתדרות") היא ילידת רחובות והעבירה חלק גדול מהילדות שלה אצל סבה וסבתה בשכונת שעריים.
הכל נשאר במשפחה
כמעט תמיד כאשר מדברים עם אישה על היצירה שלה תהיה בשלב כלשהו התייחסות לסטטוס המשפחתי שלה. זו רוטינה מקוממת והתוכנית המקורית הייתה להשאיר אותה מחוץ לכתבה הזו במפגיע. הנושא המשפחתי לרוב יישאר מחוץ לדיון כאשר מדובר ביצירה של גבר והכוונה הייתה להימנע ממנו גם כאן. אבל במקרה הזה, דווקא פלד אמירי היא זו שהוליכה את הדיון לכיוון התפקיד המשפחתי התובעני שלה. היותה אמא לארבעה ילדים הוא הנושא הראשון שעולה בשיחה איתה. "מסתכלים עלינו פה במרכז תל אביב כמו על תופעת טבע", היא מעידה.
פלד אמירי גם מגלמת בסדרה את מנג'רית הקבוצה, האקסית של אלדד ואם בנו – מבלי שהוא יודע שהוא האב. הדמות בסדרה היא גם בהריון מתקדם: "סיימנו את צילומי ההשלמות ממש לפני שילדתי את הילדה הקטנה שלי. בצילומים אני עם כריות של הריון שבאות לכסות על הריון אמיתי. זה היה אתגר גדול בפני עצמו".
הפמיליאריות שבתסריט הייתה קיימת גם על הסט. בניגוד למה שתוכנן, את בנה הבכור של המנג'רית בסדרה מגלם בנה במציאות. "האנרגיה הכועסת שהוא הביא התבררה כמושלמת", היא צוחקת, ומדייקת.
לבחירה דווקא בגיבורה מסוגה של סיוון יש לפלד אמירי הסבר ברור: "זו דמות שמנוגדת לכל מה שנהוג לצפות מנשים על המסך והיא קצת הקול שלי, במובן של להיות אאוטסיידרית ולא 'האפי האפי' כל הזמן. גם לדיסוננס עם הדמות של אלדד היה משקל בזה". גם בהקשר העדתי לפלד אמירי ("רבע תימניה שהצדדים הבולגרי וההונגרי השתלטו על המראה שלה", במילותיה) היה חשוב לספק הצהרה. "אנשים לא שמים לב כמה מעט תלתלים אנחנו רואים על המסך כאן, והסדרה שלנו מלאה בתלתלים שחורים. היה לי חשוב שיהיה ייצוג מגוון. באחת מצפיות המבחן צופה התלונן שהוא לא מבדיל בין השחקניות וזו ההוכחה לזרות של המראה הזה. אין מספיק תימניות על המסך".
בסופו של דבר, בצד הניסיון המרשים לייצר תוכן בעל משמעות, ישנה מטרה אחת מרכזית ליצירה מהסוג הזה, ובה היא עומדת באופן מוחלט: היא כיפית. יש מספיק סיבות לדאוג בימים האלו, וכמספר הסיבות לדאגה כך גם הצורך בהפוגות מענגות מהמציאות. "הכח שעריים" היא פיתרון אפקטיבי, במינון מדויק, שעונה בדיוק על הצורך הזה. תנו לעצמכם.
לפנייה לכתב/ת 
