נוף מרהיב בדרך לשומקום: המשחק הכי גדול אי פעם
ניוקאסל וליברפול סיפקו שבעה שערים, האחרון שבהם הכריע כנראה עונה שלמה. אבל עבורי זה היה משחק בין הכדורגלן האהוב עליי כנער, טינו אספרייה, לבין הקבוצה האהובה עליי עד היום. זה נגמר בכלום שהוא עולם ומלואו
זה אמור להיות טור על משחק כדורגל מטורף, עם קצב משוגע ושבעה שערים נפלאים כולל שני מהפכים, אינסוף רגעי דרמה וגול ניצחון בדקה ה-90 שהכריע אותו - ואולי גם את גורל האליפות של עונת 1995/96. אבל נקודת המבט שלי עליו בזמנו הייתה צרה מאוד והצטמצמה לקונפליקט פנימי ספציפי: השחקן האהוב עליי נגד הקבוצה שלי באנגליה.
פיני גרשון חוזר לנס ז'לגיריס: "כוח עליון" / הלילה הזה, פרויקט מיוחד
בשנת 1996, בגיל 15 וחצי, עדיין לא ניערתי מעל עצמי את החלום להיות שחקן כדורגל. צריך להודות, עד היום לא באמת ניערתי אותו, הוא קופץ עליי עם כל אבן שאני נתקל בה ברחוב ובועט בה באופן לא רצוני עם הפאלש. אבל לפחות השלמתי עם העובדה שהוא כבר לא יתגשם. כנראה. אולי.
בעונה ההיא משחקים מרכזיים מהליגות הגדולות בעולם כבר שודרו בארץ באופן די קבוע ואחרי שנים שבהן המודל שלי לחיקוי היה אלי אוחנה, יכולתי לעקוב מקרוב גם אחרי כוכבים מעבר לים. תמיד העדפתי שחקנים מוזרים, עם כידרור אחר, עם משהו לא שיגרתי בשפת הגוף או בקבלת ההחלטות שלהם. יצא שמצאתי את עצמי מדמיין, על האספלט בשכונה, שאני טינו אספרייה הקולומביאני.
היה משהו קסום באופן המרושל שבו הוא ניהל את עצמו. הוא היה וירטואוז, אתלט פנומנלי וקוסם עם הכדור - אבל כזה שכבר ממבט ראשון אתה רואה שכולו 100 אחוזים של כישרון ואפס אחוזי מקצוענות או משמעת. אפילו הסלטה המפורסמת שלו בחגיגה שאחרי גולים נראתה תמיד כאילו שהוא עושה טובה. כאילו שאם היה מתאמן רק קצת היה זוכה בזהב אולימפי בהתעמלות מכשירים. הכל אצלו ישב על יסודות רעועים של מי שאם לא היה כדורגלן-על, היה הופך בוודאות לעבריין. בעצם גם זה קרה איתו אחר כך.
יש כל מיני מהלכים שלו שיושבים לי בראש. השער המטורף ב-0:5 על ארגנטינה במוקדמות מונדיאל 94', ברור, אבל גם כאלה חסרי חשיבות, כמו עצירה של הכדור על החזה ומספרת לאחור שהשוער עצר באיזה משחק אמצע טבלה סתמי במדי פארמה בליגה האיטלקית. זה, למשל, היה רגע אספרייה טיפוסי: הוא יכול היה פשוט לנגוח את הכדור פנימה, אבל העדיף לעשות את הטיול עם הנוף הפתוח והירוק יותר מסביב. אז מה אם הוא לא הגיע אל היעד בסוף. גול בנגיחה לא הייתי זוכר עד היום.
בפברואר של אותה השנה אספרייה עזב את איטליה והגיע לאנגליה, כדי לחתום בניוקאסל. עוד לפני שדרך על הדשא, אי אפשר היה להוריד את המבט מהאיש המוצק שהגיע לסנט ג'יימס פארק בעיצומה של סופת שלגים מטורפת, לבוש מעיל פרווה ענק. אין כניסה יותר דרמטית, אין יותר סטאר קוואליטי מזה.
I'm kinda disappointed that Rafa didn't arrive at St James' Park in a fur coat like Faustino Asprilla pic.twitter.com/LN3g8O60Lr
— Spider-Mané (@SpiderMals) March 11, 2016
ניוקאסל הובילה אז את הטבלה עם קווין קיגן על הקווים וכדורגל התקפי נהדר שבמשך תקופה ארוכה באותה עונה השאיר אבק למנצ'סטר יונייטד ואלכס פרגוסון. בשלב מסוים היתרון בפסגה עמד על 13 נקודות ונראה היה שהמגפייז בדרך לאליפות היסטורית על חשבון האימפריה העשירה. אבל הפער הזה כבר התחיל להצטמצם. הסגל הקצר קירטע ואספרייה היה אמור להדליק אש בקבוצה שהלכו ונגמרו לה הפתרונות, למרות שמות כמו דויד ז'ינולה, פיטר בירדסלי ולס פרדיננד בהרכב.
מבחינתי, הייתה רק בעיה אחת עם ההגעה של אספרייה לאנגליה: אני כבר הייתי אוהד ליברפול, שהייתה השלישית בטבלה. לכן, כשהאיש שלי אספרייה וניוקאסל הגיעו לאנפילד לקראת סיום העונה, אחרי שכבר איבדו את המקום הראשון ליונייטד אבל עם שני משחקים חסרים שיכלו להחזיר אותם לשם, ישבתי לראות את המשחק קרוע בין האיש שרציתי להיות הוא, לבין הקבוצה שההילה סביבה הסעירה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. מזל שזה הפך להיות המשחק הכי גדול בהיסטוריה של הפרמייר ליג.
זו הייתה תקופה מרגשת בליברפול: סטיב מקמנמן, ג'יימי רדנאפ, רובי פאולר, ג'ייסון מקאטיר וסטן קולימור שהצטרף, הצטופפו תחת הכנפיים הוותיקות של ג'ון בארנס וסיפקו תחושה שבקרוב יהיה פה שמח מאוד. אף אחד, גם לא איאן ראש האגדי שעלה מהספסל בדקה ה-86 (וזה היה מספיק בשבילו), לא דמיין שה"בקרוב" הזה יגיע רק כעבור 24 שנים - ושגם אותו תטנף מגפה עולמית ארורה.
לאף אחד לא הייתה כוונה לחכות לשום דבר על הדשא החבוט מהחורף הליברפולי: פאולר, שבמקרה ממש היום חוגג יום הולדת 45, נתן לליברפול יתרון בנגיחה כבר בדקה השנייה מבישול של קולימור. בדקה העשירית אספרייה השחיל בין הרגליים של מקאטיר על הקו ובישל לפרדיננד את השוויון, ואחרי עוד ארבע דקות ז'ינולה כבר השלים מהפך במתפרצת. עשר דקות לתוך המחצית השנייה פאולר השלים צמד והשווה ל-2:2 בסיום מהלך שהתחיל חמש שניות קודם בזריקת יד של השוער דייויד ג'יימס למקאטיר והושלם עם פס מבריק של מקמנמן. אבל שתי דקות אחרי השוויון הזה ניוקאסל מוטטה את ההגנה של ליברפול, אספרייה ברח לקו הנבדל, סיים בנגיעה אחת עם פאלש מסביב לג'יימס האומלל ולרשת ורץ לביצוע מושלם של תרגיל הקרקע שלו.
ניוקאסל חשבה שזה שלה, אבל בדקה ה-68 מקאטיר סידר לקולימור שוויון מול שער ריק. שתי הקבוצות בדקות הבאות הגיעו למצבים והכדורים טסו, באמת טסו, מרחבה לרחבה ומשער לשער. עד שהגיע הרגע של הווטרנים. שנייה לפני תוספת הזמן, מבצע ענק של ראש המחליף ובארנס הסתיים עם פס של האחרון לקולימור, שוב הוא, והפעם, ברגל שמאל לפינה הקרובה, הוא נעץ את הסכין וסובב אותה.
זה היה מהלך שח-מט על חלום האליפות של ניוקאסל, שלא הצליחה לקום מהמהלומה המוראלית ולחזור למקום הראשון עד לסיום העונה. מהמבט של קיגן על הספסל ברגע השער של קולימור עשו כבר פוסטרים עם הטייטל "שברון לב". יש מי שתולה בעצם ההצטרפות של אספרייה את הקריסה, אבל היא התחילה לפני שהוא בא, כאמור. גם ליברפול לא הגיעה ליותר מהמקום השלישי בעונה ההיא, ובסופו של דבר כל המשחק הזה היה "רגע אספרייה" טיפוסי, כמו המספרת ההיא שלא יוצאת לי מהראש: טיול יפהפה בדרך הארוכה שלא מוביל אל היעד. אלא אם בשבילכם הטיול הוא היעד.
לפנייה לכתב/ת 
