צל שכיסה על השמש: 31 שנים לאסון הילסבורו
96 אוהדי ליברפול נהרגו בשל מחדלי המשטרה בחצי גמר הגביע האנגלי ב-1989. האסון הזה השפיע עמוקות על עיצוב רוח המועדון, אך לא פחות ממנו - המסע להשגת צדק לקורבנות שהואשמו באחריות על מותם, בעיקר על ידי הסאן
הכאב כפול כששני סוגי העוולות מתלכדים. כשמטילים עליך שלא בצדק את האחריות על עוול שמישהו אחר גרם לך. עכשיו, קחו את הדוגמאות שניתנו כאן, הכפילו אותם באינסוף מונים למימדי טרגדיה חסרת תקדים, ונסו לדמיין עיר שלמה שתושביה שרויים יחד בחוויה הזו. ועכשיו, סעו אחורה בזמן אל ה-15 באפריל 1989. לליברפול.
כתבה שמתארת את השתלשלות האירועים עד האסון
חצי גמר הגביע האנגלי בין ליברפול לנוטינגהאם התקיים, כפי שנהוג היה אז באנגליה, במגרש ניטרלי - אצטדיון הילסבורו בשפילד. המגרש המיושן של שפילד וונסדיי לא עמד בתקנים המתאימים לאירוח מספר כה רב של אוהדים. אוהדי ליברפול שהכירו אותו מספרים ששמעו ששם יתקיים המשחק ואמרו לעצמם "אוי לא, לא שוב האצטדיון הזה". התשתית הרעועה הזו הייתה קרקע הרסנית לשורת שיבושים בתכנון וקבלת החלטות רשלנית ופושעת של כוח המשטרה באצטדיון. התוצאה: 96 מאוהדי ליברפול מצאו את מותם ביציע. היום, לאחר שמספר ועדות חקרו את האסון והגיעו כולן למסקנה הזו, ניתן לתאר כך את השתלשלות האירועים ללא היסוס. אבל לא תמיד זה היה כך.
דלתות מסתובבות אל המוות
די קל לתאר את העובדות של השלב הקריטי, שנמשך דקות ספורות, אך עבור מי שהיו חלק ממנו היוו נצח, ולמעשה עדיין לא הסתיים גם היום. זה התחיל כשעבודות בכביש בדרך לשפילד ומחסומי משטרה בכניסה אל העיר גרמו לעומסי תנועה גדולים בדרך לאצטדיון. אלפים רבים של אוהדים נקלעו לאיחור בלתי צפוי, וברגע שיכלו מיהרו כדי להיכנס בזמן למשחק. רבע שעה לפני שריקת הפתיחה אותם אלפים עדיין הצטופפו מחוץ לאצטדיון וניסו להיכנס דרך הדלתות המסתובבות המועטות של היציעים שיועדו לאוהדי ליברפול. קציני המשטרה במקום חששו שאנשים יימחצו. במקום לדרוש את דחיית המשחק ולהודיע על כך לקהל כדי להפחית את הלחץ, התקבלה ההחלטה שחרצה את גורל היום ההוא: חלק משערי היציאה המרווחים נפתחו כדי לאפשר למספר רב יותר של אוהדים להיכנס בו זמנית.
"ברגע שעברת פנימה ונכנסת לתוך המנהרה, לא הייתה דרך חזרה. אבל ברגע שהגעת לצד השני של המנהרה ונכנסת ליציע, הבנת שמשהו רע מאוד קורה כאן", מספר קני הולמס, אוהד שניצל באותו יום."פשוט היו כבר יותר מדי אוהדים ביציע". באופן רגיל אמורים היו להיות סדרנים בכניסה שינתבו את האוהדים ביציעי העמידה (מושג שחלף מהעולם בעקבות השלכות המשחק ההוא, כמו גם גדרות הברזל שמפרידות בין היציעים לדשא) אבל בשל המהירות שבה קרו הדברים, הם לא נמצאו שם. האוהדים בקדמת היציע, שהיו הקרובים ביותר לגדר, נמחצו אליה בלי יכולת לחזור אחורה ובלי שום מקום לברוח אליו. האוהדים בחלק האחורי של היציע לא ידעו מה מתרחש לא רחוק לפניהם, ומאחוריהם המשיכו לזרום אנשים פנימה, שדחסו גם אותם. ההערכות מדברות על קרוב ל-4,000 איש שנדחקו לתוך יציע שאמור היה להכיל לא יותר מ-1,600.
הסרטונים של אוהדים מבועתים נמחצים, או כאלו שחבריהם ביציע העליון מנסים למשוך אותם מעלה, הם קשים לצפייה. העדויות של אלו שהיו שם – קשות לא פחות. אחת כזאת, לכאורה בנאלית אבל מבעיתה, מגיעה דווקא משוער ליברפול ברוס גרובלאר, שעמד בשער הקרוב לאותו יציע. כששריקת הפתיחה הגיעה - בדיוק ב-15:00 כמתוכנן, אף אחד על המגרש לא ידע מה באמת קורה. "בשלב מסוים נוטינגהאם בעטו כדור לכיוון השער שלי והוא עף מעל הגדר ליציע. חיכיתי שיחזור, אבל אף אחד לא החזיר אותו כי מרוב הצפיפות אוהדים לא הצליחו להרים ידיים ולזרוק אותו למגרש", מספר גרובלאר. "פניתי לאחד השוטרים ואמרתי לו 'תעשו משהו, אנשים נמחצים שם', אבל הוא התעלם. אחרי דקה זה קרה שוב, ואז כבר קיללתי אותם שיזיזו את התחת שלהם".
בדקה השישית השופט הפסיק את המשחק, והסיבה להחלטה יכולה גם היא לשמש אינדיקציה לחוסר האונים המוחלט בזמן אמת: היה חשש לפריצת אוהדים מכוונת לדשא. גם כשהמפקד של כוח המשטרה הגיע למקום, זה מה שאמרו לו השוטרים. המציאות הייתה שחלק מהאוהדים הצליחו להציל את עצמם כשטיפסו על הגדר, וחלק מהשוטרים הבינו את גודל הצרה ופתחו דלת קטנה שמחברת את היציע אל כר הדשא כדי לאפשר לאנשים לעבור.
העדויות מתוך היציע קשות אפילו יותר. טומי ביירין, אוהד ליברפול, מספר: "הרגליים שלי היו באוויר, לא הייתה לי שום שליטה על הגוף. הרעש מסביב היה מזעזע, אבל בשלב מסוים היה שבריר שנייה של שקט ויכולתי לשמור את הצלעות שלי נשברות. אני חושב כל יום על האנשים שטיפסתי עליהם בדרך החוצה".
הולמס, למשל, ממשיך לפגוש בחלומותיו עד היום נער שאותו ניסה להציל ללא הצלחה, עד שנפל עליו בעצמו לפני שהנער מת. "לקח לי שנים להבין שנקלעתי לסיטואציה שאין לי שום שליטה עליה ושלא יכולתי לעשות שום דבר אחרת", הוא אומר.
בפועל, ועל אף הפרק הבא והטראומטי בסיפור שהחל באותו יום, התברר שהתנהגותם של רבים מאוהדי ליברפול מנעה אסון גדול יותר. הכוח הרפואי באצטדיון לא היה ערוך להתמודד עם האירוע, ואוהדים רבים החלו לעקור שלטי פרסומת משולי המגרש ולהשתמש בהם כאלונקות שבעזרתן פינו את חבריהם הפצועים. הפעולה הזו הקלה על העומס בשטח שסמוך למגרש וסייעה לאנשי כוחות ההצלה בהמשך. מלבד ההרוגים, כ-400 אוהדים אושפזו בבתי החולים. עיר שלמה הוכתה באבל, ורבים מחצי מיליון התושבים בה הכירו מישהו שנהרג, נפגע או ניצל באירוע. משחקי הקבוצה הופסקו למשך שבועיים, בהם אנשי המועדון והשחקנים עברו מבית חולים לבית חולים, מהלוויה להלוויה. אבל לא פחות קשה הייתה התגובה התקשורתית.
כשהשמש הפסיקה לזרוח בעיר
סמוך לאחר האסון מונתה ועדה לבדיקת האירועים בראשות השופט לורד טיילור. הוא פירסם מסקנות מיידיות ואחריהן דו"ח סופי מקיף. המסקנות היו ברורות: המשטרה טעתה, האצטדיון לא עמד בסטנדרטים הדרושים, אוהדי ליברפול הם הקורבנות - ותו לא.
#OtD 15 April 1989, the Hillsborough disaster took place during an FA Cup semi-final between Liverpool and Nottingham Forest resulting in 96 dead and over 700 injured. Though caused by police negligence, police and the press blamed Liverpool fans https://t.co/bECqpe5E3w pic.twitter.com/5irE6y6I51
— Working Class History (@wrkclasshistory) April 15, 2020
"האמת" ו"האמת האמיתית" שני שערי הסאן - זה שהאשים וזה שהתנצל
אלא שבסוף שנות השמונים, ימים בהם החוליגניות הרימה ראש בבריטניה, קל היה יותר לספר בתקשורת סיפור על אוהדי כדורגל פרועים. פחות מארבע שנים לאחר אסון הייזל, שגם בו הייתה ליברפול מעורבת, נוח היה להאשים את אוהדיה. בגמר ליגת האלופות של 1985 בינה לבין יובנטוס, נהרגו 39 אוהדים איטלקים. אז, קשה היה לפטור מאשמה את האוהדים האנגלים שהתפרצו ליציע האיטלקי והתחילו את המהומה. הקבוצות האנגליות הושעו לחמש שנים מהמפעלים האירופיים. יש מי שסבור שהתגובה הציבורית לאסון הילסבורו נבעה מנקמנות על כך.
דו"ח של ועדה עצמאית שבראשה עמד הבישופ של ליברפול גילה ב-2012 שהמשטרה האנגלית הפיצה מידע שקרי, שניסה להטיל את האשמה על אוהדי ליברפול. ראיות הוסתרו, עדויות סולפו ועוותו. רבים מכלי התקשורת האנגלית שיתפו פעולה עם גרסת המשטרה - אבל אף אחד לא עשה זאת בצורה בוטה כמו הסאן. מספר ימים לאחר האסון יצא הצהובון עם כותרת ענקית על עמוד השער שלו ובה מילה אחת: "האמת". מתחת לכותרת הזו היו מספר כותרות משנה שמכפישות את אוהדי ליברפול. הוזכרו שם ביזה של גופות, השתנה על שוטרים והכאתם, ובגוף הכתבה סופר על אוהדים שהתעללו מינית בגופת ילדה שנהרגה באירוע.
בליברפול החל קמפיין ציבורי נגד העיתון והוכרז על חרם צרכנים נגדו. במידה מסוימת החרם הזה נמשך עד היום. ברבים מחוגי האוהדים של המועדון חל איסור על איות שמו, קל וחומר על הבאת דיווחים וציטוטים מתוכו. קני דלגליש סיפר באוטוביוגרפיה שלו על שיחה שיזם איתו עורך הסאן בשנים ההן, קלווין מקנזי. "הוא ביקש לדעת איך העיתון יכול פייס את אנשי העיר ליברפול. אמרתי לו שהדרך היחידה להתחיל היא לפרסם התנצלות עם הכותרת 'שיקרנו' על שער העיתון".
כותרת כזו מעולם לא פורסמה, אך נעשו לאורך השנים ניסיונות התנצלות, האחד במאמר מערכת שנשא את הכותרת "עשינו את הטעות הנוראה בהיסטוריה", והשני עם הכותרת: "האמת האמיתית על אסון הילסבורו", יום לאחר שראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון יצא בהודעה בפרלמנט בשנת 2012 שמזכה את אוהדי ליברפול מכל אחריות לאסון. העובדה שבליברפול ידעו את האמת הזו מהיום הראשון מקשה על האנשים בה לסלוח, וגם 31 שנים אחרי, הפצע רחוק מלהגליד.
לפנייה לכתב/ת 
