"הזריקה": בחזרה למהלך ההיסטורי של כריסטיאן לייטנר
2.1 שניות לסיום, כשקנטאקי הוליכה בנקודה בגמר האיזורי ב-1992, כולם ידעו למי הכדור האחרון של דיוק יילך. לא איך המשחק הזה יסתיים.האיש שכל ארה"ב אהבה לשנוא, עשה זאת שוב - בסל מטורף שנכנס לקלאסיקה של כל הזמנים. זאב אברהמי נזכר בערב הענק בפילדלפיה
כך מתחיל ספרו הנפלא מ-2007 של וויל בליית' - "לשנוא - ככה זה להיות מאושר לנצח" - בו תיאר על פני יותר מ-300 מאות עמודים את קורות חייו דרך השנאה היוקדת שלו לנבחרת הכדורסל של אוניברסיטת דיוק. בליית' הוא אמנם יליד צפון קרוליינה ואוהד המכללה המקומית, לה אחת מהיריבויות הגדולות בספורט האמריקאי מול דיוק (במשחקים ביניהן אוהדי דיוק הלבנים, האליטיסטיים והשמרנים ברובם, צועקים לשחקני קרוליינה: "זה בסדר, יום אחד עוד תעבדו אצלנו"), אבל בספר הוא מצליח להמחיז בצורה מדויקת את השנאה האוניברסלית כלפי דיוק. או שאתה אוהד שרוף של דיוק או שאתה פשוט מתעב אותה. אין משהו באמצע.
לכל הטורים בפרויקט:
השנאה הזו היא תולדה של פחד, של הצלחה, של החיוך המתריס הזה, לפיו הכל תלוי בנו ושייך לנו. אף אחד לא סימפט את דיוק, אבל בסוף שנות השמונים התחיל מסע התיעוב נגדה, למעשה אפשר לשים את האצבע על השנה המדויקת שבה דיוק הפכה למפחידה כל כך, ולשנואה כל כך. זה היה ב-1989, כשילד בגובה של 2.10 מטט, מאפ סטייט, ניו יורק, התחייב לשחק עבורה. עד שהגיע, דיוק הייתה בצמרת, אבל היא לא זכתה באליפות למרות שמאמנה מייק ששבסקי היה מגייס כישרונות מהמדרגה הראשונה.
בנות מתו עליו, גם בנים
הכל השתנה כשכריסטיאן לייטנר הגיע לקמפוס בדורהם. לייטנר היה יפה תואר. בנות מתו עליו. גם בנים. בכלל לא היה ברור את מה הוא העדיף. נשים בגיל העמידה רדפו אחרי האוטובוס של הקבוצה כדי לזרוק עליו מבט חטוף. הוא היה ג'ורג' קלוני עם ג'אמפ שוט, וכולם רצו חלק ממנו. הוא היה שחצן, אבל על כל גרם שחצנות היה לו קילוגרם יכולת. הוא נחשב לשחקן מלוכלך ובכיין, בעיקר בגלל שלא בחל במאומה בכדי לנצח. ניצחונות היו אובססיה עבור לייטנר.
כשנבחר במקום השני בדראפט ה-NBA על ידי מיניסוטה, לייטנר חווה בשלושת החודשים הראשונים יותר הפסדים מבכל קריירת הקולג' שלו, עובדה שגרמה לו לדיכאון עמוק. לייטנר סיים את ארבע שנות הקולג' שלו עם שתי אליפויות וארבע הופעות רצופות בפיינל-פור. הוא היה שחקן הקולג' היחיד שנבחר לדרים-טים האמריקאית של אולימפיאדת ברצלונה. בעיני רבים הוא נחשב לשחקן הקולג'ים הטוב בכל הזמנים לאחר קארים עבדול ג'אבר האגדי. קארים היה אהוב באופן אוניברסלי, לייטנר בדיוק ההיפך. אחרי שפרש, הפיקה ESPN סרט דוקומנטרי על לייטנר שנקרא, כמה לא מפתיע: "אני שונא את כריסטיאן לייטנר".
25 years ago today Christian Laettner drilled this famous shot. pic.twitter.com/2jRq2kTirp
— Coast2Coast Hoops (@BCNCoast2Coast) March 28, 2017
יש רגע אחד, משחק אחד שמבדיל את לייטנר מכל השחקנים האחרים, מכל הרגעים האחרים של קריירת הקולג' שלו. זה קרה ב-28 במרץ 1992 באולם ה"ספקטרום" בפילדלפיה, גמר איזור המזרח בין קנטאקי של ריק פיטינו לדיוק. המנצחת מעפילה לפיינל-פור. לייטנר הוא השחקן האחרון שייגע בכדור במשחק הזה, משחק כדורסל הקולג'ים הטוב בהיסטוריה.
ב-1990, השנה השנייה של לייטנר בדיוק, הקבוצה התמודדה באותו שלב עם קונטיקט של נדב הנפלד. הנפלד קלע ארבע משש הנקודות של קונטיקטבהארכה. יוקון הוליכה 77:78 עם 2.6 שניות על השעון. לייטנר הוציא את הכדור מקו האורך, קיבל את המסירה חזרה, עלה לאוויר, קיפל את ברכיו ובשנייה האחרונה שחרר את הכדור. רק רשת. דיוק המשיכה לפיינל-פור והפסידה שם ל-UNLV.
שנה לאחר מכן דיוק ניצחה את UNLV באחת מההפתעות הגדולות ביותר בתולדות כדורסל הקולג'ים, וזכתה לאחר מכן באליפות. כשדיוק הגיעה למשחק נגד קנטאקי ב-1992, אף אחד לא נתן לחבורה של פיטינו סיכוי. דיוק היתה מועמדת ברורה לשמור על התואר. היא הפסידה רק פעמיים במהלך העונה. ועד כמה שלייטנר היה שחקן גדול, השחקן הכי טוב של דיוק היה בכלל המחליף הראשון, גרנט היל.
קנטאקי הגיעה למשחק כשאין לה מה להפסיד. לכולם היה ברור שאין לה מה לחפש נגד דיוק. לכולם היה ברור שקנטאקי עשתה את שלה. היא רק יצאה משנתיים של השעיה בהן לא יכלה לשחק בטורניר הארצי בעקבות עבירות על תקנון ה-NCAA. היה לה כוכב אחד במגרש, ג'מאל משבורן, כוכב אחד על הקווים, המאמן פיטינו, שהביא איתו את קסם המשחק המיוחד שלו, שמירת לחץ בלתי פוסקת על כל המגרש ומנטליות של "זרוק כשאתה חופשי, בעיקר מאחורי קו השלוש". והיה לקנטאקי משהו שאי אפשר לקנות בחנות או לכמת אותו: ארבעה משחקני השנה הרביעית שלה (הסיניורים) החליטו להישאר בקבוצה למרות ההשעיה ולא לעבור לאוניברסיטה אחרת שבה יכלו להתמודד בטורניר המכללות. קנטאקי לא היתה קבוצת כדורסל רגילה. היא היתה דבק אפוקסי.
עם קצת יותר מעשר דקות לסיום המשחק, דיוק הובילה ב-12 נקודות. פיטינו לקח פסק זמן והורה לשחקניו על שמירת לחץ על כל המגרש, שמירה אותה הוא כינה "היאמא החורגת", בגלל שהיתה נודניקית ולא נתנה ליריבה לנשום. "הם בדיוק איפה שאנחנו רוצים שהם יהיו. עכשיו צריך לתת להם את הנוקאאוט", הוא אמר לשחקניו. דיוק החלה לאבד כדורים. שמונה דקות לסיום המשחק, ההפרש ירד לחמש נקודות. הכושר הגופני העדיף של קנטאקי עמד להכריע את המשחק. לייטנר ידע שהוא חייב להפסיק את הדימום.
הוא קיבל את הכדור על האותיות מצד ימין, וחטף עבירה מאמינו טימברלייק שנפל על הרצפה. המשחק הופסק. לייטנר המשיך לצעוד לאחור, הוא נתקל בטימברלייק השוכב, הרים את רגלו הימנית ודרך בכוונת זדון על בטנו של שחקן קנטאקי. בשידורים חוזרים ניתן לראות איך לייטנר שם את החיוך הנבזי שלו ולידו את פרצוף מקנולטי של "מה לעזאזל עשיתי?" זה היה רגע קלאסי של "אני כריסטיאן לייטנר, ואתה לא". התגובה של השופטים הרגיזה אוהדים רבים. אחת הסיבות לשנאה כלפי דיוק היא ההרגשה שהשופטים שורקים לטובתה. כל שחקן אחר היה עף מהמשחק. לייטנר חטף טכנית. מצלמות הטלוויזיה נדדו לגוש האוהדים בו ישבה אמו של לייטנר, בוני, עם גבס על צווארה. "בטח כריסטיאן דרך עליה", גיחך אחד הפרשנים.
"או מיי גוד"
קנטאקי חזרה למשחק. הזמן החוקי הסתיים בשוויון 93:93. סל רדף סל בהארכה. ב-30 השניות האחרונות היתרון התחלף חמש פעמים. זה התפתח למשחק של "האחרון עם הכדור ינצח". לייטנר שמר את דיוק במשחק עם סדרת קליעות מחצי מרחק ומהעונשין. הוא קלע את שמונה הנקודות האחרונות של דיוק במשחק והיה 9 מ-9 מהשדה ו-10 מ-10 מהעונשין, עם 7.8 שניות לסיום. דיוק הובילה 101:102 כשקנטאקי קיבלה הזדמנות לנצח את המשחק (כך היא לפחות חשבה).
"אל תשכחו לבקש פסק זמן אם הם קולעים סל", אמר אחד השופטים ללייטנר ולבובי הרלי הרכז. שון וודס, אחד מארבעת הסיניורים שהעדיפו להישאר בקנטאקי קיבל את הכדור, רץ משמאל לימין, וזרק זריקה נואשת מעל לידיים המושטות של לייטנר. דקה לפני כן הוא החטיא זריקה דומה. הפעם הכדור נתן נשיקה גבוהה ללוח ונכנס לסל. נקודה הפרש לקנטאקי, 2.1 שניות לסוף. הרלי ולייטנר ביקשו מיד פסק זמן. "היו לנו כמה תרגילים, אבל בכולם הכדור היה צריך להיות אצלי", אמר לייטנר אחרי המשחק. "אמרתי לחברים לקבוצה, שמי שלא מאמין שאנחנו מנצחים, שלא יעלה למגרש, כי אנחנו הולכים לנצח". ששבסקי החליט על מהלך שנקרא "הום-ראן". כולם ציפו לנס, אבל רק לייטנר חשב: הנס היחידי יהיה אם אני אחטיא את הזריקה.
גרנט היל קיבל את הכדור מהשופט, שוטט שני צעדים על קו הרוחב וזרק את הכדור. היל הוא בן של שחקן פוטבול מקצועני, אבל כילד הוא היה הילד היחיד בשכונה שההורים שלו אסרו עליו לצאת החוצה לשחק את המשחק. עכשיו ששבסקי ביקש ממנו לזרוק מסירת קוורטרבק מושלמת. הכדור ירד לאחר יותר מעשרים מטר בקשת מופלאה, כזאת שאף ארכיטקט לא יכול היה לשרטט, לתוך הידיים של לייטנר, קצת מעל קו העונשין. לייטנר יכל להסתובב ולקלוע. לא היה לו זמן לבזבז. אבל אז זה לא היה לייטנר. הוא מצא לו זמן לכדרר פעם אחת ימינה כדי לייצר לעצמו מקום, לאסוף את הכדור ולהסתובב לסל.
תומאס היל שם את הידיים שלו מצדי הראש בציפייה. הוא היה בסרט הזה בדיוק לפני שנתיים, נגד קוניטקט. גרנט היל, אחרי שהוציא את הכדור, צעד שלושה צעדים לתוך המגרש וקרס לפרקט. אף אחד לא יכל לראות טוב ממנו את סל הנצחון. תומאס היל הסתובב על הקווים, בוכה, ממלמל "או מיי גוד", ומחפש מישהו להתחבק איתו. הפנים שלו על צומת של טירוף, הזיה ואושר. למה לא שמרתם על היל המוסר, שאל עיתונאי אחד את פיטינו אחרי המשחק. כי הוא הוציא מקו האורך, ענה לו המאמן. העיתונאים תיקנו שהיל הוציא מקו הרוחב. "אז תשאלו את השחקנים שלי", ענה פיטינו, "אני לא רואה שום דבר חוץ מערפל עכשיו".
דיוק העפילה לפיינל פור וזכתה באליפות שנייה ברציפות. הקבוצה הראשונה שעשתה זאת מזה 19 שנים. אף אחד כמעט לא זוכר נגד מי היא שיחקה שם. הכל היה אנטי קליימקס אחרי "הזריקה", הכינוי שניתן למהלך האחרון של לייטנר. לייטנר עשה קריירה מקצוענית ממוצעת. הוא ייזכר לעד לא כתקווה הלבנה הגדולה בספורט של שחורים, לא בגלל שהיה שחצן פריביליגי, ולא בגלל שהיה יריב וחבר לקבוצה לא נחמד. הוא ייזכר כדינוזאור. אחריו אף אחד כבר לא נשאר בקולג' ארבע שנים, אף אחד לא נשאר מספיק זמן כדי לפתח כלפיו יחסי אהבה ובעיקר שנאה. כשכריסטיאן לייטנר עלה על הפרקט ידעת את מי אתה אוהב כי הוא פתר לך בקלות את השאלה, את מי אני שונא?
לפנייה לכתב/ת 
