אל תהיו רגבים / עמיר פלג
לסגור את המרכזים ולא להניף גביעים. אלה שתי המשימות הדחופות של שר/ת הספורט הבא/ה
בעיצומה של מחאת הקוטג', אי־אז ב־2011, הורה בנימין נתניהו לפקודיו השרים: "תהיו כחלונים". ראש הממשלה כיוון לרפורמה המהפכנית שהנהיג אז שר התקשורת בשוק הסלולר, אבל אז מישהו הזיז את הגבינה של כחלון, ודווקא הוא נהיה כמו חבריו. אם יש משהו שאפשר לייעץ לשר/ת הספורט החדש/ה בשלוש מילים: אל תהיו רגבים!
קשה מאוד לצלול לעומק הבור שאליו תיכנסו בקרוב. אפשר לעבור בין הענפים השונים ולהצביע על עסקנים חסרי כישרון במקרה הטוב, ומושחתים במקרה הרע. ניתן להתחיל מהביורוקרטיה במינהל הספורט, לעבור להפקרות בווינגייט, להתייחס למלחכי הפנכה בוועד האולימפי, ומשם לדלג להתאחדויות ולאיגודים שמתבכיינים תמיד על מחסור בכסף, בעוד שהבעיה הכי קשה שלהם היא קופת שרצים.
אבל למי שאינם מצויים בנבכי ובחוליי הספורט הישראלי - ודומה ששלושת המועמדים שהוזכרו עונים בהחלט להגדרה הזו – עדיף להסביר את האסון המתמשך הזה בשתי מילים: מרכזי הספורט. אותם צינורות כסף בולשביקיים שהוקמו הרבה לפני קום המדינה, ובמקום שיתרכזו בספורט העממי נצמדים לווריד של הספורט המקצועני, שולטים בכל המוסדות ודואגים שנישאר בתקופת המנדט. אותם, לפני הכל, חייבים לסגור.
שרת הספורט הקודמת, לימור לבנת, דווקא למדה מהר את השטח וגם פעלה בכיוון. אמנם לה זוכרים בעיקר את הקפיצה המביכה על הפודיום של גל פרידמן באתונה 2004, אבל היא גם הבינה שאין שום צורך בצנרת חלודה, ויזמה חוק שחייב העברה ישירה של כספי הטוטו לאגודות ולמועדונים. לא סתם מנכ"לי המרכזים – יורם ארנשטיין מהפועל ונאור גלילי ממכבי, שגוזרים קופון יפה לעצמם – הקימו קול זעקה. גם אבי לוזון, שנאלץ להיפרד מכיסאו בזכות השרה. אבל השיטה, המנגנון, האינטרסנטים, ולעיתים גם העבריינים, עדיין כאן.
האויב העיקרי: לא הקורונה אלא הקומבינה
ואז הגיעה שרת הרוח והצלצולים, מגבשת תוכניות ההבראה למגירה (זוכרים את פרננדו היירו?), אושיית הפייסבוק ובעיקר הקומיסרית לענייני טקסים. לשיאה הגיעה בהנפת צלחת אליפות המדינה בכדורסל לפני שלוש שנים, יחד עם יו"ר מינהלת הליגה שמואל פרנקל, כששחקני הפועל ירושלים משמשים כתפאורה. עם אוהדי בית"ר בטדי היא הצטלמה במשחק מול בני־סכנין על רקע שירת "שיישרף לכם הכפר". את תגובת צחי הנגבי, שר החקלאות ופיתוח הכפר, לא ניתן היה להשיג.
בקיצור, מה שיצטרך לעשות מי שייכנס לנעליה המצועצעות של רגב הוא בדיוק ההפך. כלומר, להרחיק את הפוליטיקה מהספורט. כמו בכל המשק יהיה קשה מאוד להתאושש מהמצב, אבל כאן גם קיימת ההזדמנות לפרק את שני המוקשים העיקריים ולהתחיל מחדש. האויב העיקרי הוא לא הקורונה, אלא הקומבינה.
בשביל זה צריך בולדוזר שסולד מפופוליזם. האם אפשר לבנות על שלושת המועמדים שהוזכרו – מיקי חיימוביץ', אסף זמיר וחילי טרופר? מותר להיות ספקנים. מה עוד שהראשונה רצתה בכלל להיות השרה לאיכות הסביבה, ומול כמה יצורים בסביבה הזו יהיה לה קשה להישאר צמחונית.
גם הכניסה לממשלה לא מנבאת טובות. נכונותם של שלושת המועמדים לוותר על עקרונות חשובים בתמורה למספר מופרך של שרים, בשווה לליכוד, מזכירה בדיוק את שיטת הפיפטי־פיפטי שהנהיגו מרכזי הספורט אחרי קום המדינה, וחייבה אפילו את מאמני הנבחרות לקבוע הרכב עם ייצוג זהה להפועל ולמכבי. וזה עוד לפני שדיברנו על המפגש בין החוק הרוסי לחוק הנורווגי.
נקודת אור אחת בכל זאת יש: יותר גרוע לא יכול להיות.
לפנייה לכתב/ת 
