ראובן מגנאג'י: "הייתי עטוף בפציעה בכל נשימה"
החותר הפראלימפי שייצג את ישראל בשלוש אולימפיאדות ישב לראיון עם מורן סמואל על התקרית בה נפצע, הצמיחה מתוך השבר והשיעור שכל אחד יכול ללמוד: "הספורט עזר לי לפצות על הגוף הלא שלם". מיוחד ליום הזיכרון
ראובן מגנאג'י הוא חותר פראלימפי שייצג את ישראל בשלושה משחקים פראלימפים (בייג'ין, לונדון וריו). לשניים מתוכם התכוננו, התאמנו ונסענו יחד.
אנחנו מכירים כבר עשור ואת רוב הפרטים על הקרב הארור שבו נפצע אספתי כחלקי פאזל במהלך השנים ובנסיעות הארוכות למחנות אימון בחו"ל. יש לנו ארגז חוויות וזיכרונות משותף וחברות אמת שאני מוקירה בכל ליבי. הוא נשוי ללילך ואבא לחמישה ילדים, יש לו עבר כמהנדס וכיום הוא מאמן כושר וסטודנט להנחיית קבוצות ואימון מנטאלי לספורטאים.
סיפור הפציעה שלו כואב ובלתי נתפס, כמו הרבה מסיפורי הקרבות של מדינת ישראל. בקרב שבו נפצע קשה ברגלו מירי מחבלים, במהלך מבצע חומת מגן (2002) במחנה הפליטים ג'נין, נהרגו 13 מחברי הכוח שלו והכתבה הזו מוקדשת לזכרם ( דרור בר, יורם לוי, אייל יואל, אייל צימרמן, אבנר יאסקוב, עודד גולומב, אייל עזורי, רונן אלשוחט, קובי אזולאי, מנשה חבה, עמית בוסידן, טיראן ארזי ושמואל דני מיזליש – יהי זכרם ברוך).
בערב שבת באביב 2002, ראובן גויס. הוא היה אז בחור צעיר בן 30 עם אישה ושלושה ילדים קטנים בבית. מהרגע הראשון תחושת הבטן שלו הייתה קשה מאוד. כשהכוח נכנס לג'נין בערב חג שביעי של פסח, הוא ידע שיש סיכוי שהוא לא חוזר הביתה.
במהלך הלחימה הכוח שלו נכנס ויוצא ממחנה הפליטים, כאשר מסביבם אש צלפים בלתי פוסקת, בתים ממולכדים ותופת שאורבת בכל פינה. התקרית עצמה מתרחשת לפנות בוקר של ערב יום השואה. הכוח מקבל הוראה לטהר בית נוסף. הם נכנסים פנימה ומיד נפתח מטר של ירי צלפים. ראובן חוטף כדור שמרסק לו את הרגל. החובשים גוררים אותו לפינה ושמים לו חוסם עורקים.
מאחורי קיר ששימש כמחסה הוא ממשיך לירות ולחפות על חבריו. סביבו יש יריות, צעקות בעברית וערבית, קולות בקשר על עוד פצועים. בשלב מסוים הוא שומע שקוראים לו והוא זוחל לכיוון הקולות. אחד מהחיילים שנכנסו לחלץ אותו, מספיק להוריד ממנו את הנשק כדי להרים אותו על הכתפיים ואז שוב נפתחת אש והמחלץ נפגע ונופל.
ראובן זוחל חזרה למחסה, מסביב רק שקט ודממת מוות שמחרישה את האוזניים. הוא שומע קולות בערבית מתקרבים לכיוונו תוך שהם סופרים ומבין שעוד רגע הם מגיעים גם אליו. כבר לא היה לו נשק, אבל הוא נזכר שיש לו רימון באפוד, הוא מוציא אותו, שולף את הנצרה ומחכה לגרוע מכל. המחבלים לא מגיעים אליו, והוא נותר פצוע, מדמם ומותש עם רימון חי ביד. בכוחותיו האחרונים הוא מצליח להחזיר את הנצרה באמצעות השיניים וכעבור שעה נוספת מגיע הכוח שמחלץ אותו.
כאשר מרימים אותו מהקרקע, הוא שומע בקשר שאין יותר את מי להציל וברגע הזה הוא נשבר. הוא מבין כי מבין 14 חברי הכוח שאיתם הוא נכנס, הוא היחיד שיוצא בחיים. הוא מפונה לרמב"ם, עובר ניתוחים רבים כדי להציל את הרגל שנפצעה, עובר שיקום בתל השומר כשעם סיומו הוא אמור לחזור לחיים ה"רגילים".
זהו יום הזיכרון ה-18 שראובן מציין מאז הקרב הקטלני בג'נין ואותי מעניין איפה בעיקר פוגשים את הכאב ההוא של הפציעה והאובדן ביומיום של כמעט 20 שנים אחרי.
"כל שנה סביב פורים מתחילות התחושות הקשות"
"בשנים הראשונות הייתי עטוף בזה לחלוטין, בכל נשימה", מספר ראובן. "עברתי תהליך ארוך ובזכות הספורט הצלחתי לצבור חוויות חדשות שמילאו חלקים בשגרה שלי וזה עמעם את זה קצת. משלב מסוים בשנה, איפשהו סביב פורים, מתחילות להתפשט תחושות קשות, זה פיזי לחלוטין ואני מרגיש צורך להתכנס. גם בימי שגרה אני לא תמיד שולט על זה וריחות או קולות מסוימים יכולים להחזיר אותי לשם".
אני מבקשת רשות מראובן לחזור לרגע מאוד ספציפי בתוך כל הקרב הארוך. הרגע שבו הוא מוצא את עצמו עם רימון חי ביד, מסתתר מפני המחבלים, דרוך ומוכן לגרוע מכל.
מה עובר בראש ברגע כזה?
"אז קודם כל, ברגע שאני מבין שאני ללא נשק ואני מבין שמתקרבים מחבלים, אני על אוטומט, אני לא מוכן להיות חסר אונים לחלוטין ולא מוכן ללכת בלי לנסות להגן על עצמי. באותו רגע זו הייתה ההחלטה הכי הגיונית שנראתה לי. אחרי שהקולות בערבית שוכחים ואני נשאר לבד עם הרימון ביד, אז יש לי זמן לחשוב באמת ואז אני בעיקר מנסה להרגיע את עצמי, אני אומר פרק תהילים וחושב על האישה והילדים. הייתה לי ברגעים האלו תחושה שהנורא מכל כבר מאחורי וכבר לא חששתי לחיי".
היום השיח על פוסט טראומה הוא יותר פתוח ויותר לגיטימי, יש כתבות בטלוויזיה, כותבים על זה שירים ויש עמותות שניתן לפנות אליהן. מתי הבנת שהפגיעה הפיזית היא בעצם החלק הקל בהתמודדות?
"אני זוכר ממש בוודאות מתי הבנתי שאני עונה על הקריטריונים של פוסט טראומה. היה לנו בתל השומר מפגש עם היחידה לתגובות קרב. פסיכולוגים ישבו עם כל מחלקה ומחלקה כדי לעבד איתנו את החוויות שלנו והם תיארו לנו מה קורה לחיל שמתמודד עם פוסט טראומה, ופתאום אני קולט שזה אני, שאני יכול לסמן 'וי' לאורך כל הרשימה.
"שם אני מבין שמההתחלה הסימנים היו קיימים ואני פשוט הדפתי את זה וגם הדפתי את כל מי שניסה להציע עזרה. הייתי במצב נפשי ממש לא טוב, כמעט ולא יצאתי מהבית, לא רציתי להיות בקרבת יותר מדי אנשים, לא בתור בסופר, לא במעבר חציה ולא בתחבורה ציבורית. בגדול, נמנעתי מהחיים, כי הכול היה נראה לי מסוכן".
ולמרות זאת לא פנית בעצמך לעזרה?
"מצד אחד ידעתי שאני חווה את כל התחושות הלא רציונליות האלו, ובאותה נשימה התכחשתי להן לחלוטין. קשה מאוד להסביר את זה, אבל ככה זה היה, דואליות פנימית כזו.
אולי בגלל שזה לא מוחשי כמו פציעה פיזית, כמו לאבד רגל או יד, אז יותר קשה להתייחס לזה כמשהו מוחשי ולקבל את זה, ולא כולם באמת מצליחים להודות בזה ולבקש עזרה".
אז באמת אם אנחנו מדברים על הקהילה הזו של פצועי ופצועות צה"ל. נגיד שיושבים עכשיו וקוראים את הכתבה הזו חייל או חיילת שנפצעו בשנים האחרונות, מוצפים כנראה בכאב פיזי ואולי גם נפשי, מה ישכנע אותם להתחיל להתאמן? מה הוביל אותך לשם?
"קודם כל הבנתי שגם כאבא לילדים היה לי חשוב להראות שאני עסוק, שאני יוצא מהבית למרות הקושי. רציתי שתהיה לי חזות של מישהו שקם בבוקר ועושה משהו עם עצמו. אז בעיקר יצאתי לפיזיותרפיה וטיפולים בבית הלוחם. בית הלוחם הוא בעצם אחד המקומות שאיפשרו לי לעשות משהו מחוץ לבית, בסביבה מוגנת. מעולם לא הייתי ספורטאי, אז זה אולי לא היה הדבר הכי טבעי, אבל פתאום כשהתאמנתי בחדר הכושר הבנתי שאני לאט לאט מתחיל לפצות על הפגיעה הפיזית שלי, על הגוף הלא שלם. הרגשתי חזק יותר מאימון לאימון וזה מילא לי את היום ויצר לי שגרה וככה נשאבתי לדבר הזה".
כשראובן מצטרף לחוג החתירה במרכז דניאל בירקון בשביל להוסיף עוד משבצת ללו"ז, הוא ממש לא חולם שכאן הוא ימצא את עצמו מגיע לפסגות הכי גבוהות של הספורט.
איך בכל זאת הכול משתנה ואתה מוצא את עצמך מתאמן למשחקים הפראלימפיים בבייג'ין (2008)?
"אני איכשהו מסכים להשתתף באיזו תחרות שהייתה בירקון, מסיים ראשון, כולם מתלהבים מהתוצאה ופתאום גם אני מתחיל לראות את עצמי ככה. שם מתחילים לדבר איתי על האולימפיאדה וזה מצלצל לי כמו אתגר שאני רוצה לקחת על עצמי. אני נכנס לזה ב100% התמדה, למרות שמעולם לא הייתי ספורטאי".
יש איזה רגע שזכור לך במיוחד? רגע שבשבילו שווה להשקיע ולהתמיד 30 שעות בשבוע כל השנה?
"אני דווקא לא ספורטאי של רגעים, למרות שאין ספק שרגע ההעפלה לאולימפיאדה או לזכות במדליית כסף בגביע העולם זו תחושה מדהימה. אני זוכר שבתחרות בגביע העולם למשל, הייתי ממש ב-Zone, הכל עבד טוב ונכון, אבל מה שבאמת אהבתי בלהיות ספורטאי ברמות האלה זה את הדרך. יותר את ה'מדבר' ופחות את ה'ארץ המובטחת'. כל אימון מוציא ממך את המקסימום, אתה מנצח משהו קטן בעצמך ודוחף את הגבול שלך עוד".
"הבחירה להתמודד היא הרבה יותר קשה"
סיפור ההתמודדות של ראובן ושל הרבה מהספורטאים והספורטאיות הפראלימפים שלנו, מתייחס למצב קיצוני מאוד שהם היו צריכים להתגבר עליו בחיים. אבל אנשים מתמודדים עם כל מיני אתגרים, בטח בתקופה הבלתי נתפסת הזו של וירוס הקורונה.
מה "האדם הפשוט" יכול לקחת מהדרך הפרטית שאתה עברת?
"אני חושב שצריך לנשום עמוק, לזכור שכל תקופה לא טובה בסוף נגמרת ואפשר ללמוד ולצמוח, לא כקלישאה. לא להישאב לתוך הפחד גם כשמשהו כל כך לא צפוי קורה, מצב לא מתוכנן שהוא לא בשליטתך. בהתחלה אין ספק שקשה מאוד להבין את זה ויש חוסר אונים והכל מתמוטט, אבל לאט לאט צריך להחזיר שליטה. קודם כל להחזיר שליטה על דברים קטנים ולהתמיד בהם. ליצור שגרה בתוך הכאוס. הכי קל זה לבוא ולהרים ידיים, להגיד אני לא מסוגל. הבחירה להתמודד היא הרבה יותר קשה אבל אסור לוותר לעצמנו. הרווח הוא שבסוף התקופה תסתכל על עצמך ותבין שגילית את הכוחות האמיתיים שלך וזה יישאר איתך לתמיד".
כאבא לחמישה ילדים, וספורטאי שלקחו לו את מתקני האימון, איך אתה מעביר את ימי הקורונה?
"קודם כל מנסה לא לאבד את זה. אשתי לילך ואני פתחנו קייטרינג כי יש פה מגמה הפוכה, ככל שהילדים אוכלים יותר, הם רעבים יותר. אני מתאמן כל יום, לפעמים פעמיים ביום והילדים גם מצטרפים לחלק מהאימונים. עושים מה שאפשר, מדרגות, גומיות כח, קצת משקולות. העיקר לא להפסיק להתאמן בשביל השפיות הנפשית שלי ושל כל הבית, זה העוגן".
לסיום, שאלה בהתקלה: יום אחד כשתתיישב לכתוב את האוטוביוגרפיה שלך מה יהיה משפט הפתיחה ומה יהיה משפט הסיום?
"אני בחיים לא אכתוב על עצמי אטוביוגרפיה, מה אני כמוך? (את רוב העקיצות האחרות, האופייניות לראובן, הורדתי בעריכה), אבל אם את ממש מתעקשת, אז רק לטובת הכתבה אני מסכים", הוא צוחק.
"לפתיחה: 'פסח 2002 היה גשום מאוד והבוץ הגיע לנו עד הברכיים'. לסיום: 'אני מקווה שבדרך שסללתי מאז, הצלחתי לשאת על כתפיי את הזיכרון ואת החיים שלא המשיכו, באופן הכי ראוי'.
לפנייה לכתב/ת 
