כך הפסידו הכדורגלניות בארה"ב במאבק לשוויון בשכר
שחקניות הנבחרת קיבלו בהלם את דחיית התביעה שהגישו נגד ההתאחדות האמריקאית, אבל בעייתן הגדולה הייתה הסכם קודם עליו חתמו. מדוע הן עדיין טוענות לקיפוח ולמה הויכוח הממושך עדיין לא הגיע לסופו
למרות ההחלטה שמהווה ניצחון גדול להתאחדות, כדאי לקחת בחשבון שזו לא המילה האחרונה. נבחרת הנשים האמריקאית, על גלגוליה השונים ועוד במילניום הקודם, הייתה חלוצה בנושא שוויון תנאים ושכר לעומת נבחרת הגברים, ופעלה פעמים רבות בזירה המשפטית כדי להביא לשינוי – כאשר לאורך הדרך השיגה התקדמות רבה ואפילו זכתה לתמיכה משחקני נבחרת ארה"ב.
השחקניות, גם אם שמותיהן משתנים מפעם לפעם, נחשבות כגוש אחד כמובילות בעולם בנושא זכויות הספורטאיות, ובארה"ב מהוות גם מודל למאבק למען שוויון זכויות לנשים. בלי לתת ספוילרים, בפרק האחרון של הסדרה "מזכירת המדינה" שחקניות הנבחרת הן אלה שעולות כדוגמה ללוחמות צדק, ומוזמנות לבית הלבן להשתתף בתשדיר למען קידום שוויון זכויות. הן תפסו מעמד חברתי מחוץ לספורט.
אבל לפני ההצלחה, בואו נדבר לרגע על הכישלון הנוכחי. התביעה הוגשה לפני שנה, והשחקניות טענו בה כי ההתאחדות עברה על חוק השוויון בשכר בכך ששילמה להן פחות מאשר לנבחרת הגברים, ועברה על חוק זכויות האזרח בכל הנוגע לתנאי עבודה.
ההתאחדות הראתה שבין 2015 ל-2019 נבחרת הנשים קיבלה 220,747 דולר למשחק (בסך הכל 24.5 מיליון דולר, וזה עוד בלי התשלומים על הופעות בליגת הנשים בארה"ב), בעוד נבחרת הגברים קיבלה 212,639 למשחק ובסך הכל 18.5 מיליון דולר. השופט אר. גארי קלאוזנר התייחס לכך שלא בכל מקרה זה אומר שקיים שוויון, וכי אישה יכולה להרוויח יותר כסף אך לקבל שכר באחוז נמוך יותר – אבל כאן גם הייתה טמונה הבעיה של הנשים.
השחקניות לא עירערו על הסכומים שההתאחדות הציגה לבית המשפט, אבל עדיין טענו שבאופן יחסי הן מופלות. השופט קלאוזנר קבע שבין הגשת התביעה ועד לפסיקה, הן לא הוכיחו זאת. יש לכך שני רבדים. קודם כל, כפי שהנתונים מראים, הנשים עדיין מרוויחות יותר פר-משחק, באופן כללי ובממוצע.
את הרובד השני של הפסיקה מסביר בועז סיטי, עו"ד המתמחה בדיני הספורט: "באופן כללי, ישנם שני מודלים של תשלום: הראשון מכונה פיי-פור-פליי, השחקנים מתוגמלים לפני המשחקים ששיחקו. מי שלא שיחק, לא מקבל תשלום. זה ההסכם הקיבוצי עליו חתמה נבחרת הגברים. השחקניות דחו את המודל הזה ובחרו באופציה השנייה – תשלום מובטח מהנבחרת, אם שיחקת או לא".
ואכן, ב-2017 השחקניות חתמו על הסכם שמבטיח חוזה שנתי של 100 אלף דולר ל-20 שחקניות חתומות. רק מה? כפי שטוען סיטי: "ב-2016 ההתאחדות הציעה לנשים את מודל הגברים, שמבטיח תשלום גבוה יותר פר-משחק, אך הן לא רצו זאת. הטענה היא שרק עכשיו, כשהן הבינו שהמודל של הגברים משתלם יותר, הן פנו לבית המשפט. הפסיקה של השופט אומרת למעשה: 'אתן לא יכולות להתחרט עכשיו, זו העסקה שסגרתן מול ההתאחדות'".
אם להיכנס יותר לעומק, הבעיה העיקרית של השחקניות עם ההסכם עליו חתמו היא הזכיות שלהן במונדיאלים ב-2015 וב-2019, שהבונוסים עליהן היו גבוהים יותר בצורה ניכרת אם ההסכם היה זהה לזה של הגברים – אך כאמור, השופט חייב אותן להסכם. בנוגע לטענה השנייה, של חוסר שוויון בתנאים, בית המשפט לא השתכנע שהשחקניות מופלות לרעה בכל הנוגע לטיסות, מלונות, אימונים ומעטפת רפואית.
מדובר אם כן בעניין של תפישה. המאבק הציבורי של הנשים הפך כאמור לאלמנט תרבותי בארה"ב, ואוהדי הנבחרת שאגו "שכר שווה" ביציעים לאחר הזכייה במונדיאל 2019 בצרפת. בקרב הקהל הליברלי, התחושה היא שאכן נעשה עוול. מצד שני, פסיקת בית המשפט יכול לשנות קצת את הנרטיב – אמנם השחקניות הודיעו שהן קיבלו זאת בהלם, אבל אי אפשר להתחמק מההסכם עליו חתמו ומכך שאכן השיגו עליונות בסכומים שהן מקבלות.
עם זאת, ההישגים שלהן בקידום שחקניות הכדורגל בארה"ב עד כה היו מדהימים. לאורך השנים נבחרת הנשים הטובה בעולם טוענת בצדק שהישגיה מביאים הרבה יותר כבוד מאשר נבחרת הגברים המידרדרת, לצד בונוסים כספיים להתאחדות כתוצאה מהתארים שהביאה – בעיקר ארבעת המונדיאלים בהן זכתה (כמו גם ארבע מדליות זהב אולימפיות). בתחילה המימון של הנבחרת והתנאים לה אכן לא היו שווים, וב-1995 הגיע המשבר הראשון כאשר תשע שחקניות החרימו את מחנה האימונים לקראת אולימפיאדת אטלנטה בגלל שהובטח להן בונוס רק אם יזכו בזהב – בעוד נבחרת הגברים סיכמה על בונוס עבור כל ניצחון בטורניר. המחאה הראשונית הובילה לפתרון המשבר.
ב-1999 הנבחרת סירבה לצאת לטורניר ידידות באוסטרליה במחאה על התנאים להם זכתה, מה שהוביל לחתימה על הסכם קיבוצי משופר. ב-2016 החלו שוב הדיונים הממושכים על הסכם חדש, זה שנחתם ב-2017 וסינדל את הנשים במאבק הנוכחי. הרגע המכוער בתביעה האחרונה הגיע בחודש שעבר, כאשר הצוות המשפטי של ההתאחדות טען כי לשחקניות לא מגיע שכר שווה שכדורגלניות פחות מוכשרות ואתלטיות מגברים ולא מתאמצות באותה המידה. שחקניות הנבחרת הגיבו בכך שכיסו את סמל ההתאחדות בחימום לקראת אחד המשחקים.
והייתה עוד התכתשות בדרך, במהלכה ההתאחדות טענה כי הסכם קיים עם השחקניות נחשב כהסכם קיבוצי, רק עוד נדבך בקרב ממושך – הנבחרת הטובה בעולם, בפער ענק, שמרגישה שדווקא ההתאחדות שלה הולכת נגדה בכוח ולא נותנת לה כבוד ראוי – מה שנכון בכמעט 100 אחוז מהמקרים.
כן, השחקניות יערערו. הסיפור הזה עוד לא נגמר. גם אם השופט דחה אותן, הן מרגישות שזה בסך הכל עוד שלב במאבק שהתרגלו אליו – בין אם אתם מסכימים איתן הפעם או לא. כמו שאמרה נציגת התובעות, מולי לוינסון: "אנחנו בטוחות בטענה שלנו, וניצבות איתנות במחויבות שלנו להבטיח שנשים וילדות שמשחקות כדורגל לא ייחשבו כנחותות רק בגלל המגדר שלהן".
לפנייה לכתב/ת 
