אל טרינצ'ה: האיש שלא רצה להיות מראדונה
כיצד כישרון-על כמו תומאס קרלוביץ', שמראדונה העיד כי היה טוב ממנו ויש טוענים שהיה הכדורגלן הטוב אי פעם, בוחר להעביר קריירה שלמה בליגות הנמוכות של ארגנטינה כדי להישאר ליד ההורים והפאב המוכר? בשבוע שעבר, בגיל 74, הוא מת מוות אלים וטראגי. קווים לדמותו של גיבור מקומי
ב-17 באפריל 1974 התקיים משחק האימון האחרון של נבחרת ארגנטינה לפני היציאה לגביע העולם של אותה השנה במערב גרמניה. זה היה בדיוק יומיים לפני יום הולדתו של תומאס קרלוביץ', אגדת כדורגל ארגנטינאית, שהשתתף ואף זרח מעל האחרים באותו משחק של האלביסלסטה מול נבחרת של כדורגלנים ילידי רוסאריו. אבל קרלוביץ', המכונה אל טרינצ'ה, לא לבש את המדים הלאומיים באותו המשחק, אלא את אלו של ילידי רוסאריו.
למעשה, הוא לא לבש את המדים הלאומיים מעולם, אף על פי שרבים מהאנשים שראו אותו משחק כדורגל במהלך הקריירה בת 16 השנים שלו, שכללה רק כמה משחקים בודדים בליגה העליונה, טוענים שהוא השחקן הטוב ביותר שהם ראו מימיהם. אחד מהם הוא דייגו מראדונה בכבודו ובעצמו.
כבר במחצית המשחק ההוא מאמן נבחרת ארגנטינה ולאדיסלב קאפ, הניף דגל לבן של מבוכה. נציגי רוסאריו הוליכו 0:3, וקאפ פנה למאמן היריבה והתחנן: "תוציא את קרלוביץ', הוא משפיל אותנו". הבקשה התקבלה, קרלוביץ' ירד לספסל, והמשחק הסתיים בתוצאה 3:1.
השבוע קרלוביץ' מת בגיל 74, בנסיבות מחרידות: הוא רכב על אופניים באחת משכונות רוסאריו, העיר שעבור הקרבה אליה ויתר על תהילת עולם, וארבעה נערים שגנבו אותן תקפו אותו במכות עם מקל ודחפו אותו. ראשו של אל טרינצ'ה נחבט במדרכה, והוא פונה במצב קשה לבית החולים. כעבור יומיים מת, לאחר שסבל מאירוע מוחי בעקבות האירוע. "אל טרינצ'ה לא מת, הוא נרצח", נכתב בזעם ברשתות החברתיות.
מראדונה העלה פוסט לחשבון האינסטגרם הרשמי שלו, בו ספד לו: "בצניעותך גרמת לכולנו לרקוד, תנחומיי מעומק הלב למשפחה, מקווה שייעשה הצדק, נוח על משכבך בשלום מאסטר". בתמונה שמופיעה בפוסט נראים שניהם מחובקים, והיא צולמה לפני קצת יותר מחודשיים, בפברואר האחרון. זה קרה כשחימנסיה דה לה פלטה, הקבוצה אותה מאמן מראדונה, הגיעה למשחק מול רוסאריו ולפי עדותו של קארלוביץ' עצמו הופעלו עליו לחצים גדולים להגיע ולהיפגש איתו.
פוסט הפרידה של מראדונה
הדרך הטובה ביותר להציג את סצנת הפגישה הזאת תהיה במילותיו של אל טרינצ'ה עצמו: "הגעתי לשם והיו המון אנשים סביבו. עמדתי 20 מטרים ממנו, אבל פתאום הוא היה ממש לצידי והתחיל לדבר לי לתוך האוזן בלי הפסקה. הוא נתן לי חולצה של חימנסיה עם השם קרלוביץ' והמספר שלי, חמש, על הגב. הוא חתם עליה וכתב את המשפט 'אל טרינצ'ה, היית טוב יותר ממני'. כל מה שיכולתי לעשות זה להגיד לו שאני יכול עכשיו למות בשקט, ושהוא השחקן הטוב ביותר שראיתי בימי חיי".
"גם על רגל אחת אעשה לכם בית ספר"
קווין רוסנברג הוא צעיר ישראלי עם שורשים ברוסאריו, ששמע מאז שהיה ילד סיפורים על קרלוביץ' הגדול. הסיפורים עשו עליו רושם כל כך חזק שכשנודע לו דבר מותו הוא היה חייב לשתף ברשתות החברתיות את סיפורו של האיש, "שחייב להיות מסופר". אחיו של סבו, מרקוס רוסנברג, חי עדיין ברוסאריו ובעבר היה חבר הנהלת ניואלס אולד בויז. הוא הכיר את קרלוביץ' אישית וסבור גם הוא שמדובר באחד הכדורגלנים הגדולים אי פעם.
לדבריו, קרלוביץ' עצמו סיפר לו שחוליו גרונדונה, יו"ר ההתאחדות הארגנטינאית לשעבר, ניגש אליו בתום משחק בליגה השנייה וסיפר לו שעשה את כל הדרך מבואנוס איירס יחד עם אשתו כי הם היו חייבים לראות אותו במו עיניהם. בהזדמנות אחרת סיפר קרלוביץ' לרוסנברג כי השתתף במשחק אימון מול מילאן, אותו ניצחה קבוצתו 1:4, ושחקני מילאן איימו לשבור לו רגל אם לא יפסיק להביך אותם. התשובה שלו הייתה: "גם עם רגל אחת אני אמשיך לעשות לכם בית ספר". לדברי רוסנברג, קרלוביץ' היה בורח מאימוני הקבוצות שלו כדי להגיע לשחק עם חברי הילדות במגרשים המרופטים של השכונה בה גדל. קרלוביץ' עצמו הכחיש את הסיפורים האלו, כמו גם את דימוי השתיין שניסו להדביק לו, בעיקר בגלל שנעדר מהאימונים הפיזיים המפרכים.
אחד הסרטונים הבודדים של קרלוביץ' בפעולה
כשמראדונה היה בן 17 הוא הגיע למשחק מול רוסאריו סנטרל, הקבוצה בה התחיל קרלוביץ' את הקריירה. קרלוביץ' כבר עזב אז ושיחק בסנטרל קורדובה, בה הפך לסמל של המחוז כולו, ואיתה עלה פעמיים לליגה הראשונה, בשתי קדנציות שונות, ב-1973 וב-1982. עיתונאי מקומי שאל את מראדונה "איך ההרגשה להיות הכדורגלן הטוב ביותר?", והנער לא התבלבל וענה מיד: "הכדורגלן הטוב ביותר כבר שיחק ברוסאריו. קוראים לו קרלוביץ'". אגב, בשלהי הקריירה שלו מראדונה גם רשם במדי אותה רוסאריו סנטרל שבע הופעות שמעריציו, וגם הוא, יעדיפו לשכוח.
ריקרדו פאלמה, ששימש כמנהל מקצועי של סנטרל קורדובה בעת שעלתה ליגה ב-1982, ולפני כן שיחק עם קרלוביץ' בקבוצות הילדים של רוסריו סנטרל, סיפר בראיון לעיתון "לה נסיון": "היו מדברים עליו הרבה, למרות שלא באמת הכירו אותו והוא היה צריך להתמודד עם זה. יום אחד אמא שלו הייתה חולה ונתתי לו אישור להיעדר מהאימון, אבל הוא החליט להגיע בכל זאת. הוא נסע במונית ודיבר עם הנהג, שאמר לו 'הקרלוביץ' הזה שמשחק פה יכול להיות יוצא מהכלל אם לא היה שיכור'. כש'טרינצ'ה' הוציא את הכסף בשביל לשלם לו הוא גילה לו את שמו, האיש הזה רצה למות במקום".
בטו פרלטיג, אחד מאנשי הצוות הרפואי במועדון: "אל טרינצ'ה היה טיפוס לא רגיל. הוא נהג להיעדר מהאימונים בימי שני ושלישי בהם קיימנו אימונים פיזיים, אבל הגיע כשעבדנו עם הכדור. מי שאומר שהוא היה שתיין משקר, אני רק יכול לאשר שהוא היה שותה קוקה קולה. אנשים אוהבים להגזים, אבל הוא לא היה צריך להתאמן כמו האחרים, כי היה לו את זה".
ססאר לואיס מנוטי שהוביל את ארגנטינה לזכייה במונדיאל ב-1978 אמר עליו: "הוא אחד מאלו שהצעצוע המיוחד שלהם הוא כדור מאז שנולדו. היה מרשים לצפות בו משחק". המאמן חוסה פקרמן בחר בו לקשר המרכזי הטוב ביותר שאותו ראה משחק מימיו. אבל קרלוביץ' היה "גיבור מקומי" במלוא מובן המילה. על פי אחד הסיפורים המוכרים עליו, אותו אישר בעצמו, אוהדי רוסאריו קראו לו מהיציע להעביר את הכדור בין הרגליים של כדורגלן פעמיים ברציפות, פעם מקדימה ופעם מאחור. הוא נענה לאתגר מיד ועשה זאת. ברבות הימים סיפר שהנהלת רוסאריו הייתה משלמת לו בונוס על כל פעם שהעביר שחקן בין הרגליים, ובונוס כפול על "השחלה כפולה".
אורח החיים הצנוע שלו, הופעתו המרושלת, ההתרחקות מהכותרות והעובדה שמשחקיו לא צולמו מעולם רק העצימה יותר את המיתוס סביבו ואת סיפור האגדה אודותיו. טרינצ'ה העדיף ליהנות מכדורגל ולא להפוך למקצוען, אבל צופים נהגו לרכוש כרטיסים במיוחד כדי לראותו ובעיר רוסריו נראו באותם ימים מחזות בלתי שיגרתיים ובלתי אפשריים בזמנים אחרים, כאשר אוהדי ניואלס ורוסריו סנטרל, שתי היריבות המושבעות, נהגו לשבת יחדיו למען המטרה המשותפת, צפייה בביצועיו עוצרי הנשימה. לפני כמה שנים כשעמד בתור בסופרמרקט, זיהה אותו אחד האנשים שעמדו לידו וביקש ממנו לשלם עבורו את החשבון. קרלוביץ' התפלא ושאל אותו מדוע הוא רוצה לעשו את זה, והאיש ענה: "זה מגיע לך עבור כל השמחה שהבאת לי בחיים".
תעלומת ההימנעות מעלייה לגדולה של קרלוביץ', בן למהגרים מקרואטיה שהשתקעו ברוסאריו, היא לא באמת תעלומה. זו אכן הייתה "הימנעות", במובן האקטיבי של המילה. הוא בחר שלא להתרחק מהעיר בה גדל, מבית הוריו, מהפאב בו אהב לצאת לשתות ומהאנשים שלימדו אותו לשחק כדורגל כשהיה ילד. זו הייתה הבחירה שלו. הוא היה איש פשוט, בן למהגרים קרואטים שגדל במשפחה בת שמונה אחים. אביו פירנס אותו ואת שלושת אחיו וארבעת אחיותיו מעבודתו כאינסטלטור וחייו לא היו פשוטים גם בהמשך. כשהתבגר איבד שניים מאחיו שמתו וב-2005 החל ללכת בעזרת רגל תותבת אחרי שסבל תקופה ארוכה מכאבים עזים.
מילאן רצתה להחתים אותו והוא סירב. כמה קבוצות מצרפת הגישו הצעות והוא לא היה מעוניין לשמוע. גם ניו יורק קוסמוס, בה כיכב פלה, ניסתה להחתימו ועל פי האגדה בארגנטינה טירפד הכוכב הברזילאי את המהלך. יחד עם זאת, עיתונאים שהכירו את קרלוביץ' הכחישו את הסיפור, טענו שפלה כלל לא ידע מי היה קרלוביץ' ושטרינצ'ה בעצמו העדיף להישאר קרוב לבית. הוא העדיף להרוויח 150 דולר בחודש, מה שהספיק לו על מנת לפרנס את אשתו ננסי (הלכה לעולמה ב-2014) ושני ילדיהם, ברונו וסינתיה.
כך יצא שהוא העביר קריירה שלמה בליגות הנמוכות, ומעולם לא זכה גם לזימון לנבחרת הלאומית, אף שהסופרלטיבים להם זכה מגיעים גם מאושיות מובילות בכדורגל הארגנטינאי. אפשר לתהות איך אדם שיכול היה להפוך לשם עולמי בוחר להסתפק בכל כך מעט. בעולם שמקדש תהילה ופירסום זו בחירה מוזרה. מצד שני, כשרואים את המחיר שמשלמים אלו שנגעו בפיסגה, הבחירה שלו פתאום נראית שפויה ושקולה. על המחיר ששילם מראדונה, בנאפולי ובכלל, אין צורך להרחיב. אבל גם מי שנשאר למעלה באופן יציב, לא התרסק או הידרדר - נפרד מהאלמוניות והפרטיות שלו לנצח. דוגמה לכך אפשר לפגושבסדרה "הריקוד האחרון" שמראה היטב את הקורבן שנאלץ מייקל ג'ורדן לעשות. הצד השני של התהילה.
הוא פרש ב-1986, אותה שנה בה מראדונה הפך לאלוהים כשהביא את גביע העולם הביתה. לאחר שמת נערך לו טקס באצטדיון ברוסאריו, למרות הסגר עליו הוכרז בעקבות התפשטות הקורונה. האנשים שהגיעו להיפרד ממנו עטויי מסכות, אלמוניים, הם אולי הסמל ההולם ביותר לסיפור של האיש שהוא היה.
לפנייה לכתב/ת 
