רק לפני חודש שוחררה לי קורזיץ מבילינסון, שם עברה בפעם השנייה השתלת מח עצם, וחזרה בכיסא גלגלים לביתה שבמכמורת, בין הדיונות לים. בשנתיים האחרונות, מאז שאובחנה אצלה לוקמיה חריפה, אלופת העולם ארבע פעמים בגלישת רוח כמעט שכחה מה זה לפקוח את העיניים עם עקצוץ של מלח באף. עכשיו, קצת אחרי יום הולדתה ה-40, שעבר בדממה מפני שקורזיץ התנדנדה בין חיים למוות, היא לומדת ללכת, פשוטו כמשמעו, עם כל תופעות הלוואי של כאבים ובצקות וחולשה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"להתחיל את החיים מחדש בגיל 40 וקצת זה לא קל", היא לובשת חיוך רחב על לחייה הנפוחות מסטרואידים. "אבל אני חיה ואני בהודיה. כל בוקר אני אומרת, 'נקבים נקבים, חלולים חלולים' ואומרת תודה על זה שאף נקב בגוף שלי לא חסום, אפילו לא לשעה אחת".
כבר בשבוע הראשון שלה מול הגלים היא הקימה את עצמה מהגלגלים והתחילה להתנייד בבית עם קביים. אחרי שבועיים עברה למקל הליכה. אחרי שלושה שבועות הגיע האתגר הבא. "בפעם הראשונה יצאתי מהדלת אחרי שמונה בערב והלכתי, בלי מקל ובלי עמייאת, ל'עגלה של שמי', בחוף. ישבתי עם חבורת הגולשים, שחטפו הלם כשראו אותי הולכת, ולראשונה שתיתי בירה, בקטנה, וחשבתי, 'וואו, איזו דרך'. לפני שלושה חודשים, כשהגוף שלי דחה את השתל, הייתי על מורפיום 24/7 עם מדבקות פנטניל לשיכוך כאבים. קראתי לזה 'בודהה מוד', הייתי כאילו במדיטציה תמידית. לפני שלושה חודשים לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול ופתאום אני בים, שותה בירה עם החבר'ה. דפקתי את החיוך הכי גדול. זו הייתה בשבילי תמונת הניצחון".
האמנת שתצאי מזה?
"האמת? לא. דווקא בגלל שכבר הייתי במקומות קשים. באליפות אירופה בפולין ב-2010 עשו לי החייאה, אחרי שגולשת צרפתייה התנגשה בי ונתקעתי מתחת למפרש; שנה קודם בהוואי נפצעתי מילימטר מעמוד השדרה, כשגלשן של ישראלי פגע לי בגב. שברתי שתי צלעות ורגל ואושפזתי בטיפול נמרץ; עברתי המון, אבל לפני שלושה חודשים, כשחטפתי הרפס בעין, בפה ובוושט, בפעם הראשונה בחיים שלי תפס אותי פחד מוות. חשבתי שאני גוססת, שלא אראה את המחר, שלא אחזיק מעמד. ראיתי את הפחד בעיניים של הרופאים. ברגע שיש הרפס בעין, קרוב מאוד למוח - ואחרי השתלה, אין לך מערכת חיסונית - את מתה. אין חוכמות. במחלקת השתלות מח עצם, כל יום מישהו מת".
החלטת להילחם עד הסוף?
"לא, להפך, שיחררתי. אמרתי לעצמי שאם זה הסוף אז זה הזמן להשתנות. עד אז מעולם לא הראיתי חולשה. אני מזל טלה, קשוחה, כספורטאית וכבן אדם. ופתאום, כשלא יכולתי לעשות דבר חוץ מלשכב במיטה ולבהות בקיר, הכל השתנה. לא פחדתי להראות חולשה כי כבר לא הייתי אני".
סרטן, היא טוענת, דומה מאוד לספורט וגם דרך ההתמודדות זהה. "תחרות היא כמו ניתוח, עושים לך הכנה, יש לך מטרה ויש עלייך טונות של פחדים ולחצים, והאויב הכי גדול הוא אי-הוודאות. כגולשת, אני יודעת שאני טובה ברוח חזקה, אבל התוצאה שלי אף פעם לא צפויה כי מי יודע איזו רוח תהיה בתחרות ואיזה זרמים. ותמיד קיים החשש שמשהו יידפק בגלשן. לפני ששוחררתי מאשפוז של שלושה חודשים עברתי בדיקת מח עצם שיצאה נקייה, אבל בגלל כל מה שעברתי נחלשתי מנטלית, שיחררתי, ואני מרשה לעצמי להראות גם חולשה, כאב וסבל. אף פעם לא בכיתי ופתאום, לפני הבדיקה, בכיתי נורא".
אם לא היית בוכה לפני בדיקה כל כך גורלית היינו חושבים שאת לא אנושית.
"זה עדיין זר לי ומוזר. פתאום הפכתי להיות בן אדם, אחרי שבכל השנים בספורט הייתי מכונה. התרגלתי לא להראות שום חולשה כדי שלא ישתמשו בה נגדי. השינוי הקיצוני הזה קרה רק כשהגעתי למצב שכמעט מַתִּי ופחדתי למות ברמות שכבר ראיתי את זה מתקרב. במחשבות שלי כבר נפרדתי מעצמי ומכל מה שיש לי בעולם הזה".
כתבת צוואה?
"ברור, ואת הצוואה דווקא נהניתי לכתוב. לא שיש לי הרבה מה להוריש, אני גרה בבית שכור, אבל כתבתי למי אני מעבירה את הגלשנים שלי ואת קוריצה, תרנגולת המזל שלי. אלה הדברים שבאמת יקרי ערך עבורי".
למי ציווית את הגלשנים?
"לאחיינים שלי, ים ואביב בני החמש, שניהם כבר גולשים. אצלנו זה בדם".
כינוי החיבה שלה הוא ליקה. "אנחנו שלושה אחים, והשמות המקוריים שלנו הם תום-אל, לי-אל ובר-אל, אבל כולנו הורדנו את הסיומת", מספרת בתם האמצעית של מיקי וששון קורזיץ, שחיינית וגולש גלים, שבגיל שמונה הצטרפה למועדון השיט של ילדי עמק חפר.
בגיל 19, בקדיס שבספרד, היא זכתה במקום הראשון בגלישת רוח בדגם מיסטרל והייתה לצעירה ביותר שמוכתרת לאלופת העולם. את התואר הזה היא קטפה שלוש פעמים נוספות מאז, ומיצבה עצמה כאחת הספורטאיות הגדולות בתולדות ישראל. "הייתי סמל הבריאות – ספורטאית שזופה וחזקה, עם גו זקוף וראש מורם", היא אומרת.
איש לא ידע שבגיל 14, החלה קורזיץ לסבול מכאבי ראש עזים. "אף אחד לא האמין שכואב לי הראש. חשבו שזה מרוב הלחץ", סיפרה לפני 12 שנה בראיון ל"7 ימים". "גם אני התחלתי להגיד לעצמי שאולי אני מפנטזת, אבל הכאב התחיל כל יום בבוקר. החבאתי בסירה כדורים נגד כאבים. לא רציתי שיגלו אותם, פחדתי שיורידו אותי מהסירה".
כעבור כמה שבועות היא הלכה עם אמה לבדיקת דם. "למחרת הרופא ביקש שאחזור בגלל ש'משהו לא בסדר'. הוא פשוט לא האמין שאלה המספרים. זו הייתה בדיקה של חולה קשה. הסבירו לי שזו מחלת דם כרונית. שלא אתעורר מחר בריאה".
שאלת למה זה קרה דווקא לך?
"מעולם לא. לא עניין אותי בכלל. המחלה כבר כאן, עדיף לשאול איך להתמודד איתה ואיך להמשיך. אמא שלי ישבה ובכתה, והיה לי עצוב בגללה, אבל לא הסתכלתי על המחלה כמשהו רע. לא אמות ממנה, מפני שמדובר במחלה כרונית שאני מטפלת בה בכדורים כימותרפיים ובעת הצורך גם בהקזות דם. אם לא אטפל ולא אעמוד על המשמר אני עלולה לחטוף התקף לב או שבץ, וזה מפחיד, אבל אני משתדלת לשמור על עצמי. כי החיים יפים".
7 צפייה בגלריה
“הגוף שלי היה הביטחון והכוח שלי". אלופת העולם, קורזיץ | צילום: מרק דאדסוול, גטי אימג'ס,
סרטן הדם שתקף אותך לפני שנתיים קשור למחלה שאובחנה בנערותך?
"כן ולא. איבחנו אצלי מוטציה באיזה גן של מח העצם, שלכאורה לא קשורה לסרטן, אבל פרופ' דינה בן-יהודה מהדסה עין כרם, הרופאה הראשונה שזיהתה את המחלה ההמטולוגית, אמרה לי כבר בגיל 15 'תקשיבי, אם תמשיכי בספורט, תהרסי את הגוף שלך'. בן אדם נורמלי היה שומע את זה ופורש, אבל אני לא הסכמתי לוותר מפני שמגיל אפס הייתי גרועה בכל והדבר היחיד שבו הייתי טובה זה ספורט. הגוף הפיזי שלי היה הביטחון והכוח שלי. תמיד הרגשתי טיפשה, עם תשע שנות לימוד, אפילו תיכון לא הצלחתי לסיים בגלל שהספורט עניין אותי יותר, אבל טיפשה אני לא. אחרי שנים עשיתי בגרויות לבד. חוץ ממתמטיקה".
להתעלם מאזהרות הרופאה זה לא הצעד הכי נבון.
"לא ויתרתי כי הרגשתי שאני יכולה להיות אלופת עולם ולהביא מדליה אולימפית. נלחמתי בגוף שלי כדי להוכיח שאני מסוגלת לעשות את זה והתעלמתי לחלוטין מכל מה שהיה לי ומכל האיסורים. קיבלתי כימותרפיה, כדור פשוט שהמון אנשים מקבלים אותו, אבל אותי הוא שרף מבפנים, כל הריריות נהרסו. השתנתי דם. מגיל 20 נצמדתי לחיתולים. בחורה צעירה עם חיתולים. נורא. גם בלונדון 2012 הייתי עם חיתולים, זו הייתה האולימפיאדה הכי מוצלחת שלי וגם הכי כואבת, פיזית ונפשית".
נכנסת לים המלוח עם שלפוחית שתן שורפת?
"כן, כי בים הייתי בלי חיתול, ברחתי אליו כדי להרגיש נורמלית. ביבשה כאב לי הרבה יותר. כשחזרתי מאליפות העולם ישבתי במסיבת עיתונאים והרטבתי את הכיסא כי החיתול כבר היה מלא. אין לי מילים לתאר עד כמה התביישתי. שמעון פרס ישב לידי, כשהתפתלתי מכאבים מטורפים, והדבר היחיד שעבר לי בראש היה איפה אני מחביאה את הכיסא כדי שאף אחד לא יגלה שממני יצאה כזאת שלולית".
אחרי שהתאוששה מהניתוח להסרת שלפוחית השתן היא התאמצה לחזור לחיים. "הייתי ראש המשלחת של נבחרת ישראל בגלישת גלים, והבאנו מדליית ארד באליפות עולם. זו הייתה פסגה מטורפת, אבל אימון זו עבודה פיזית קשה. שוב הלכתי נגד הגוף שלי כדי להוכיח לעצמי ולכולם שאני בריאה. טסתי לקוסטה-ריקה לגלוש גלים, באמצע הים עפה לי השקית, אז החזקתי את הקטטר בין השיניים כמו שודד ים וניסיתי לחזור לחוף. קשוח. הרגשתי שאני מסוגלת, אבל הגוף שלי היה רחוק מלהיות בסדר וההידרדרות נמשכה".
הניתוח השני, באיכילוב, נועד לשחזור. "לקחו לי חלקים מהמעי הגס והדק ובנו מהם מעין מוליך. הנה", היא מרימה לרגע את חולצתה, "השתן יוצא ממני לשקית. בגלל שכרתו לי חלקים מהמעיים ירדתי מ-73 ק"ג ל-46. לא הצלחתי לאכול, לא יכולתי לעבוד ולא היה לי שקל, אפילו לא לפסיכולוגית או תזונאית".
לא קיבלת אחוזי נכות?
"אני מקבלת מביטוח לאומי את הקצבה הכי גבוהה, 3,500 שקל, ומשלמת שכירות חודשית של 5,000 שקל. הבית שלי הוא פינה מגניבה והוא הכי שלי, מגיל 18 אני גרה לבד. אחרי הניתוח השני פתחתי את כל החסכונות שלי ועליתי צפונה לשיקום בחוות בריאות בתובל. נכנסתי לשם 46 ק"ג ולמדתי לאכול מחדש. התחזקתי ורציתי מאוד להישאר שם, אבל מאיפה אביא 20 אלף שקל בחודש? לא היה לי כסף לאוכל. גילי אמיר מאיגוד השיט היה מגיע אליי הביתה עם ארגז אוכל. לא רציתי לבקש כסף מהוריי. אבא שלי הוא מימי הביניים, שקל אי-אפשר להוציא ממנו. רומני".
תיזהרי, הוא יקרא את זה.
"כבר אמרתי לו את זה מלא פעמים. ככה אני מדברת. חופשי".
במהלך שהותה בחוות הבריאות, לפני כארבע שנים, קורזיץ חלתה בקורונה. "התחסנתי, הקורונה לא הייתה קשה, ואחרי שהחלמתי ממנה באתי לביקורת שגרתית ואמרו לי, 'צריך לעשות בדיקת מח עצם'. שבוע אחרי הבדיקה לא הרגשתי טוב, הגעתי למיון איכילוב – אחי ואחותי גרים לידי ותמיד בהיכון – ונתנו לי מנות דם. כשכבר חזרתי הביתה, צילצל ההמטולוג מהמיון ואמר, 'אני רואה שבמח העצם שלך יש בלסטים'. ישר הבנתי. בלסטים זה תאים סרטניים".
היא עברה לבילינסון, שם, "אמרו לי שהבדיקה מעידה על לוקמיה חריפה. גם את זה ישר הבנתי. זה 'אין לך הרבה זמן לחיות', חייבים השתלה מיידית. עזר מציון מצאו לי תורם מהמאגר הצבאי, שמתאים לי במאה אחוז. כמובן שעברתי כימו, חמישה טיפולים קשים-קשים להחלשת המערכת החיסונית שלי כדי שלא תדחה את השתל, וכדי שהשתל לא יתקוף את הגוף. זו תופעת הלוואי הכי מפחידה. בגלל כל מחלות הרקע שלי נתנו לי כימותרפיה שבדרך כלל ניתנת למבוגרים כי חששו שהאיברים הפנימיים שלי לא ישרדו".
ושרדת. בגדול.
"חזרתי לים, לצלול ולגלוש, הרגשתי מעולה, עשיתי הכל, אבל אחרי שישה חודשים הסרטן חזר. גילו את זה בבדיקה שגרתית של מח העצם, אבל קצת לפני הבדיקה כבר הרגשתי שהוא חזר. ב-14 במרץ נכנסתי להשתלה שנייה, מאותו תורם אלמוני. הפעם הרופאים חששו שאמות מהכימו. לשמחתי שרדתי, אבל הכימו השאיר הרבה נזקים. השיער הארוך שלי נשר כבר בכימו הראשון, בכימו השני נשרו לי כל השיניים, מה שיש לי עכשיו בחניכיים זה שתלים. וכל הזמן אני מרגישה דקירות בתוכי, במערכת העיכול ובוושט".
לנקודת השפל התחתונה היא הגיעה לפני שלושה חודשים, "כשהשתל תקף אותי וקיבלתי הרפס, בפה ובעין. שכבתי בעיניים עצומות ואפילו לדבר לא יכולתי בגלל הפצעים בלשון. מצד אחד זה אמור לשמח אותי כי תופעות הלוואי מעידות על כך שהשתל נקלט. מצד שני, זה מה-זה כואב. חבר טוב שלי מהמחלקה, איזי, מת מזה. השתל תקף את מערכת החיסון שלו חזק, קוראים לזה התלקחות, וכשלא מצליחים לעצור אותה הבן אדם הולך. זה היה הפחד שזיהיתי בעיניים של פרופ' משה ישורון, מנהל היחידה להשתלות מח עצם. המזל הגדול הוא שבמקומות הנמוכים האלה כבר הייתי מסטולה ולא יכולתי לחשוב".
כלומר?
"הקנאביס הרפואי הציל לי את החיים. בתקופות שסבלתי כל הזמן, כשכל הגוף שלי שרף, רק הקנאביס הרגיע אותי. בזכותו בקושי נגעתי במורפיום. הוא לא העביר את הכאב, אבל הוא גרם לי לא להתרכז בו וגם לשכוח את מה שהיה. מבחינתי, כל יום הוא יום חדש, והעובדה שבכל יום הראש שלך מתנקה ואתה כבר לא זוכר את הסבל, שומרת על שפיותך. הקנאביס גם עזר לבחילות, במחלקה דחפו לי כדורים כדי שלא אקיא, והעפתי אותם לפח".
למה?
"כמה שפחות כימיקלים, הכבד שלי כבר עמוס מהכל. אבל אני לא בעד סמים משני תודעה. כל החברים שלי ניסו ורק אני לא נגעתי, בגלל המחלה. האקסטות הופכות את הדם לסמיך, ידעתי שאני עלולה למות מזה. מבחינתי, קנאביס זה לא סם, זו תרופה לכל דבר".
העובדה שהפעם הכאב תקף אותך באופן כל כך משמעותי היא סימן טוב, לא?
"נכון לרגע זה, אני נקייה לגמרי מסרטן, אבל יש לי תופעות לוואי, וזה הקטע. הוציאו מגופי את מערכת החיסון שלי והכניסו מערכת חיסון של בן אדם אחר, המערכת שלי כבר לא עובדת ושל התורם עוד לא התחילה לייצר. פעמיים בשבוע אני מגיעה לביקורת בבית החולים והרופא מאזן אותי לפי תוצאות הבדיקה. דרך אגב, כיוון שהרגו את המערכת החיסונית שלי נפטרתי מהמוטציה בגן, זו שהתחילה את כל הבלגן".
חבריה הטובים של קורזיץ נחלצו לעזרתה בשעת צרה. שייטת העבר ורד בוסקילה פתחה למענה קמפיין מימון המונים. "אני נשבעת שלא היה לי בזה שום חלק, ורד עשתה את זה מאחורי הגב שלי, אבל בדיעבד היא הצילה אותי", היא אומרת. "סטפני אגוזי משבי ציון הרימה אירוע התרמה גדול שכל ההכנסות ממנו הלכו ישירות לחשבון הבנק שלי, ואפילו לא יכולתי לכבד את האירוע בנוכחותי מפני שהייתי מאושפזת. בשני הפרויקטים האלה גויסו קרוב למיליון שקל. תום, אחי, מטפל בכסף כי לי קשה לגעת בו. אני שונאת רחמים, אני שומרת אותו בצד לטיפולים".
תסבירי לנו בבקשה איך ייתכן שאת ארבע פעמים אלופת עולם ואין לך כסף לקנות אוכל.
"אני מודה מדי יום ליעל ארד וגילי לוסטיג, הוועד האולימפי תמך ותומך בי מאוד, אבל זה לא משהו שכתוב באיזה חוק, הם כאילו נותנים לי נדבות מתקציבים שגירדו מפה ומשם. כל החיים שלי כאילו קיבלתי משכורת. למה כאילו? בגלל שהיא לא נחשבה כמשכורת, אלא כמענק. אין לי ביטוחים, מעולם לא היה לי ביטוח חיים כי אני חולה מגיל 15, לא עשו לי ביטוח דרך הספורט, אין לי מקצוע, לא למדתי שום דבר וכל זה נובע מהעובדה שאני, כספורטאית, אין לי כלום. אפילו כשזכיתי באליפות עולם, ממאה אלף שקל לקחו לי 40 אלף מס. ה-60 שנשארו הלכו לשכירות ולמחיה".
7 צפייה בגלריה
יעל ארד. ''אני חוששת מהיום שהיא כבר לא תנהל את הוועד האולימפי''
(צילום: STEPHANE DE SAKUTIN / AFP)
איך זה שאף ספורטאי בכיר עוד לא הציף את הבעיה?
"ספורטאים ברמות הגבוהות חייבים שתהיה להם 'דפקה' מסוימת. אין ספורטאי בצמרת בלי שריטה, כי בשביל להצליח אתה חייב לדעת לסבול ולעמוד תחת לחצים. זה לא אומר שאני משוגעת, אבל זו צורת מחשבה שונה, יחס אחר לחיים".
כיום היא חיה "מהוועד האולימפי וביטוח לאומי, אבל הוועד האולימפי זה לא משהו מוסדר, וזה לא לכל החיים. זה לא שאני חיה בחרדה כרונית, אבל כמעט כל יום עוברת בי המחשבה מה יקרה כשיעל ארד כבר לא תהיה מנהלת הוועד האולימפי ופתאום יודיעו לי שכבר אי-אפשר לשלם. תמיד בניתי על העבודה הפיזית שלי, אני גם מדריכת פילאטיס והייתי מתה לחזור לאמן בים, אבל כוח פיזי כבר אין לי. נגמר".
אז מה נשאר?
"הדבר היחיד שכרגע אני מסוגלת לעשות זה להרצות. לא לעלות על במה, אסור לי להתערבב באנשים, אין לי מערכת חיסונית. אני מרצה בזום. מדברת שעה. וגם זה בכלל לא קל".
"אני אומרת לעצמי, 'יו, אם היה לי ילד או ילדה הם בטוח היו ספורטאים'. זה היה החלום שלי. לא במובן של להמשיך את השושלת, אלא משפחה. אני יודעת שהכימו הרס לי את הרחם ואת הביציות והכל, אבל עדיין יש לי תקווה לילד משלי. יש לי הרגשה שאני יכולה להפתיע, למרות שאני כבר בת 40 ולמרות הכל. איך אמרתי קודם? נחיה ונראה".
בימים אלה היא עובדת על ההרצאה החדשה שלה בתקווה שתצליח גם לתת וגם להתפרנס. בעשר השנים האחרונות, בממוצע של פעם בחודש, היא הגישה את ההרצאה הקודמת שלה, "עלייה בפיתולים". על רקע מצגת מושקעת, היא דיברה על ספורט ומוטיבציה, "וגם קצת על פציעות. עכשיו אני רוצה לדבר על הכל. כבר נתתי הרצאה אחת ל'חלי"ל האור' (עמותה למען חולי לימפומה ולוקמיה) אבל ספטמבר הוא חודש המודעות של העמותה, וכבר הזמינו הרצאה ועוד לא מצאתי לה שם".
מסר כבר יש. "חשוב לי להעביר לציבור הרחב שהמילה סרטן היא כבר לא סוף העולם, יש הרבה מאוד סוגים ותת-קבוצות וכל אחד חווה אותו בדרך שלו. בשנתיים האחרונות גיליתי שאנחנו מסבכים לעצמנו את החיים ולכן אני מפשטת כמה שיותר. זה מתחיל במחשבות. כשאומרים לך שצריך להתחיל טיפול כימותרפי את ישר מתחילה לדמיין איך תיראי עם קרחת ואיך תקיאי ללא הפסקה, במקום לקחת את העתיד בפשטות. תחיה ותראה".
בין האשפוזים היא הסתגרה בביתה, לא ענתה להודעות ונעלמה מהרשת. "התחבאתי", היא מתנצלת, "התרומות גרמו לי לא לצאת מהבית, לא רציתי להתמודד עם אנשים. אני בן אדם של ים, תנו לי כל יום חמש שעות בים לבד, ויותר מזה אני לא מבקשת. רק בים יש לי שקט. להיות על היבשה זה הרבה יותר מסובך מבחינה מנטלית, זה לתת תשומת לב לכל אחד, גם כשאת ממש לא מסוגלת. קראתי פעם ראיון עם נינט טייב, שאלו אותה למה היא ברחה לארצות-הברית, והיא ענתה שהיא כבר לא עמדה במאמץ להיות נחמדה לכולם. אותי זה בעיקר הלחיץ. וגם הביך".
בים לא מזהים אותך?
"דווקא מזהים, אבל לא כמו פעם. עכשיו יש לי התמודדות כפולה. איך להיות טובה גם על היבשה, ואיך להיות טובה בלי הגוף הפיזי שלי. אני מאוד אוהבת לדבר, וההרצאות הן הדבר היחיד שבאמת ממלא אותי ונותן לי ביטחון, אבל עשר שנים אחרי הפרישה שלי מהספורט אני עדיין מחפשת את עצמי ואבודה כמו ילד אחרי צבא. הלוואי שיכולתי לצאת לטיול של אחרי צבא. כשכל החברים שלי נסעו להודו הייתי בתחרויות, אז טסתי עם חברים אחרים, בפגרה, וכשבוועד האולימפי גילו שאני בהודו אמרו לי, 'אם את לא חוזרת עכשיו לוקחים לך את המלגה'. באמצע הטיול החזירו אותי ארצה".
רבים מהספורטאים מספרים על דיכאונות ולא מוצאים את עצמם אחרי הפרישה.
"נכון, ואצלי זה קשה במיוחד מפני שכל הזמן הייתי עסוקה בהחלמה. לא הצלחתי להתפתח למקומות שיכולתי להגיע אליהם".
השנים הקשות של קורזיץ עברו עליה כשהיא עטופה בבני משפחה וחברים קרובים - ולבד. "כבר תשע שנים אני רווקה מבחירה", היא אומרת. "זו הייתה פרידה מאוד-מאוד קשה ואני מאוד נעלבתי. הוא יזם אותה. לדבריו - והוא אמר לי בפנים - הוא לא מסוגל לחיות עם אישה חולה".
עם אלופת עולם הוא כן היה מסוגל לחיות?
"מזה הוא דווקא מאוד התלהב, אבל כשהמצב הידרדר הוא הרים ידיים. היינו שלוש שנים יחד, היו לנו סטארט-אפ משותף ומועדון גלישה משותף וחשבון בנק משותף. אחד הכאבים הגדולים שחוויתי בחיי הוא הפרידה הזאת. היא באמת שברה לי את הלב. מאז אני נמנעת מזוגיות".
דווקא בתקופות החשוכות מחפשים מישהו להישען עליו.
"אני מביאה מחלה וזה לא דבר פשוט להתמודד איתו. אני לא רוצה להפיל את המחלה על אף אחד".
שתיים מאצבעותיה מרפרפות על לחייה, נוגעות ולא נוגעות, כאילו שהיא מוודאת שברזי העיניים שלה נעולים היטב. "עוד לא השלמתי עם העובדה שכנראה לא אוכל להביא ילדים", היא מוחה דמעה. "זה קשה לי בטירוף כי באמת, אם יש דבר שרציתי זה להעביר את הדנ"א שלי. אני אומרת לעצמי, 'יו, אם היה לי ילד או ילדה הם בטוח היו ספורטאים'. זה היה החלום שלי. לא במובן של להמשיך את השושלת, אלא משפחה. אני יודעת שהכימו הרס לי את הרחם ואת הביציות והכל, אבל עדיין יש לי תקווה לילד משלי. יש לי הרגשה שאני יכולה להפתיע, למרות שאני כבר בת 40 ולמרות הכל. איך אמרתי קודם? נחיה ונראה".
לא הספקת לעבור שימור פוריות?
"ביום שבו החליטו על ההשתלה הראשונה הלכתי למרפאה לשימור פוריות. הרופא אמר שטיפול הורמונלי עלול להחמיר את המחלה ולהביא אותי למוות מהיר. זה היה לבחור בין ילדים לבין עצמך - ובחרתי לחיות. אני חושבת שכל אחד היה בוחר בזה. הרופאים נתנו לי שבוע לחשוב על זה לפני שהתחילו לי את הכימואים, ומשכתי את הזמן רק בגלל שכל כך רציתי ילד. היה רגע שאמרתי, 'טוב, אז אני לא אחיה, אבל אשאיר אחריי ילדים'. זה עבר לי בראש, מודה ומתוודה, כי זה היה הדבר שעליו חלמתי כל חיי".
ועכשיו?
"אני באמת חיה את הרגע. אם יצטרכו להיות לי ילדים אז יהיו, ואם לא אז יש לי אחיינים נדירים. גם זוגיות ללא ילדים זה דבר חשוב מאוד. אני רוצה שיהיה לי חבר טוב לחיים. על אימוץ קשה לי לחשוב מפני שלא אביא ילד בלי בן זוג".
איפה פוגש אותך בורא עולם?
"מגיל צעיר נישקתי מזוזות ולפני כל תחרות הלכתי לכותל. היה לי רב קבוע בירושלים, במחנה יהודה. מאז הקטע עם האקס הלכה לי האמונה ועד היום אני מחפשת אותה. אני יודעת שבן אדם שרוצה להחלים, שרוצה לחיות בריא עם עצמו, חייב שתהיה לו אמונה במשהו, ולא משנה במה - בבודהה, במאוורר, בבורא עולם... העיקר להאמין, אבל אני עדיין לא מצליחה להיות כמו פעם. אני מרגישה שאלוהים זה בתוכי, שאני המשיח של עצמי, ואז אני מתגעגעת לתפילה שנפלטה ממני בעבר הרחוק, כשבאתי להקיף מצוף. בדרך אליו הייתי מתפללת. שרה את זהבה בן, 'אלוהים, תן לי רק טיפת מזל'. בדרך כלל זה אשכרה עבד".
גם ב-7 באוקטובר היא הייתה בסיטואציה שכבר הפכה לשגרתית מדי – בבידוד. "הייתי צמודה לטלוויזיה ולא הצלחתי להבין מה קורה. רק ידעתי שחלון החדר שלי בפתח-תקווה הוא לכיוון דרום-מערב, בדיוק לטילים שמגיעים מעזה. באזעקות הראשונות, כשהייתי מחוברת לצינורות לא הספקתי להתנתק. בחלון ראיתי שובלים של יירוטים. באזעקות אחרות הספקתי להתנתק ולרוץ לממ"ד".
השלכות של מלחמה על הנפש היא מכירה מאבא שלה, שנפצע גם ביום כיפור וגם בלבנון הראשונה. "הוא פוסט-טראומטי, בוכה בלילה, בעצם לא בוכה, כל הלילות זה צרחות. עד היום זה ככה. חברות מכל העולם מצלצלות אליי ואני מנסה להסביר להן שהסרטן שיש לי בגוף הוא אותו סרטן שיש למדינת ישראל. ואנחנו חייבים לנצח"
בואי נתחיל מתקומתך ונתקדם.
"עכשיו, אחרי השתלה שנייה, אני מנסה להשתקם, אבל הרופאים אמרו לי חד וחלק שאם הסרטן יחזור בפעם השלישית - זה מוות. לרפואה אין עוד משהו בשבילי. לכן אני חייבת לעשות הכל כדי שהסרטן לא יחזור ויש הרבה דברים שתלויים בי, כמו להיות יותר רגועה. לפני הסרטן הייתי בטירוף, מסיבות וטראנס וחברים ואלכוהול ואקסטרים, בהוואי חיפשתי את הגלים הכי גבוהים כדי להוכיח לעצמי כמה שאני חזקה. אבל הטבע חזק מכולנו וצריך לכבד אותו".
רק שנה אחרי ההחלמה יותר לה לפגוש את התורם. "הגשתי את הטפסים, ואצטרך לעבור עוד בדיקת מח עצם לפני שהמפגש יאושר. מעניין אותי אם הוא ג'ינג'י", היא צוחקת. "אם מח העצם שלו נקלט בגוף שלי זה אומר שהשיער החדש שלי, שעוד אין לי אומץ להראות אותו, יגדל בצבע אחר? נראה לי שכבר עכשיו הוא יותר בהיר".
עכשיו היא מחפשת ומוצאת קסם בדברים הפשוטים. "כשחזרתי הביתה, למכמורת, עמדתי עם הצינור והשקיתי את הגינה. אחר כך נכנסתי למטבח. בישול זה התרפיה שלי. בגיל צעיר לימדתי את עצמי לבשל בגלל שבבית אף פעם לא היה אוכל. אמא שלי מבשלת זוועה כי בחדר האוכל של גבעת חיים לימדו אותה רק להקפיץ עגבניות עם בצל. בשבוע שעבר צללתי בפעם הראשונה עם הרובה שלי. אני אוהבת שקט ומחזיקה שלוש דקות תמימות מתחת למים. התחבאתי מאחורי סלע, ארבתי לדגים והבאתי לי בורי ענק לארוחת צהריים".
גם בתקופות הקשות הצלחת לשמר את האנרגיות המוטרפות שלך?
"התאמצתי. בתחרויות, כשכולם היו לחוצים פחד, באתי עם ראש קליל ועם קוריצה, קו-קו-קו, תרנגולת המזל. קניתי אותה לפני שנים באיזה מחנה אימונים, יש לה מדליה של ווינר והיא הייתה איתי בכל מקום. בזכות קוריצה הבאתי מדליה, וכשהיא לא הייתה איתי לא ניצחתי. היא כמו תחתוני מזל. בפריז, לפני ששרון (קנטור, זוכת מדליית הכסף בפריז 2024) ירדה למים, שלחתי לה תמונה עם קוריצה".
שרון קנטור תיארה אותך כמנטורית שלה, שמחת בשבילה?
"מאוד. הרבה לפני האולימפיאדה אמרתי שיש שניים שבאמת מגיע להם לנצח, תום ראובני בנבחרת הבנים ושרון קנטור בבנות. היא שלחה לי הודעה ישר אחרי הזכייה והיא באה אליי עם המדליה".
השגת המון, כמעט הכל, ובכל זאת, עד כמה חסרה לך מדליה אולימפית?
"האולימפיאדה הזאת, בפריז, היא אחת מהאולימפיאדות הכי משמחות והכי קשות שהיו לי בחיים. בכל פעם שאני רואה שמעניקים לספורטאי מדליה אני שמחה מאוד בשביל הבן אדם ועצובה מאוד בשביל עצמי. אני מרגישה שמגיע לי. שהייתי מילימטר מזה. נכון, הייתי ארבע פעמים אלופת עולם, אבל המטרה שלי הייתה אולימפיאדה ולא הגעתי אליה. עד היום אני מרגישה כישלון מאוד גדול. כששרון קיבלה מדליה, גם שמחתי בשבילה וגם הייתה לי חריתה בלב. הרגשתי שהחותמת של הגולשת הראשונה עם מדליה אולימפית צריכה להיות שלי. זה היה הרגע הכי מרגש - והכי צובט".
