השביעית באירופה / "שר הטבעות"
מי הכי עשירה? הכי תחרותית? הכי מצליחה? ואיפה מדורגת ישראל? המבחן הגדול: מצעד הליגות האיכותיות ביבשת
ה-23 בספטמבר 2009 לא ייזכר כיום גדול בהיסטוריה. האירוע היחיד שהעסיק את העולם היה סופת אבק עצומה באוסטרליה. מי שהציל את המצב היה יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, שדיבר על הגרלת משחקי ליגת העל של עונת 2009/10 וניפק את אחד הציטוטים הזכורים ביותר מכהונתו.
"הליגה שלנו היא השישית בטיבה באירופה", הכריז אבי לוזון, וכנראה הפריז קצת. עם זאת, הוא העלה שאלה מעניינת: איך אפשר להשוות בין ליגות ולדרג אותן? החלטנו לקחת את השאלה הזו לעולם הכדורסל ולבדוק איפה נמצאת הליגה שלנו ביחס ליבשת.
לאורך שנים, בעיקר בזכות ההצלחות של מכבי ת"א באירופה, היה נהוג לחשוב כאן שהליגה הישראלית היא אחת הטובות ביבשת. אם הצהובים זוכים ביורוליג, אם שחקנים בעלי עבר ב-NBA באים לשחק פה, אם הליגה אפילו מייצרת מדי פעם שחקנים לליגה הטובה בעולם, הרי ברור שאנחנו חזק על המפה, לא?
איך בודקים? לקחנו את 15 הליגות שנחשבות למובילות ביבשת ובחנו אותן לפי חמישה קריטריונים: מספר הקבוצות שמשתתפות במפעלים האירופיים, ההישגים במפעלים היבשתיים, תקציבי הקבוצות, ייצוא שחקנים (לא רק מקומיים) ל-NBA וליורוליג, והתחרותיות.
אפשר, כמובן, להכניס פרמטרים נוספים. למשל, מספר הצופים במגרשים, מספר הדקות והתפוקה של השחקן המקומי, ועוד ועוד, אבל שקלול חמשת הקריטריונים המרכזיים מספק תמונת מצב לא רעה לגבי איכות הליגה.
הנוסע הלא מתמיד
נתחיל מהמשתתפות באירופה. העונה, אחרי תקופה לא קצרה, לישראל יש לא פחות מחמש נציגות במפעלים השונים. אם התרגלנו לכך שרק מכבי ת"א (יורוליג) והפועל ירושלים (יורוקאפ) מחתימות כרטיס, העונה גם מכבי ראשל"צ ועירוני נהריה בליגת האלופות ובני־הרצליה ביורופקאפ הצטרפו לחגיגה.
ועדיין, ישראל רחוקה שנות אור מספרד ומטורקיה, ששולחות לא פחות מעשר נציגות כל אחת. אפילו לבלגיה יש יותר (6). בדירוג הזה, ישראל מסתפקת במקום ה־11. עם זאת, בעקבות המענק הגבוה יחסית (650 אלף שקל) שמקבלות העונה הקבוצות ממינהלת הליגה וממפעל הפיס על ההשתתפות באירופה, ייתכן שמועדונים נוספים יצטרפו לחבורה הזאת בשנים הבאות.
הקריטריון השני, ואולי הכי מעניין, הוא הצלחת המועדונים במפעלים השונים. איך בודקים את זה? במקום להמציא את הגלגל, החלטנו לאמץ את המדד של אופ"א, שבודק את הישגיות הליגות לפי נוסחה ברורה: מסכמים את הניצחונות של כל הקבוצות מאותה מדינה בעונה מסוימת, ומחלקים במספר הקבוצות. לזה מוסיפים נקודות בונוס על השתתפות בליגת האלופות (או יורוליג, במקרה שלנו) ועלייה לשלבים המתקדמים. את החישוב הזה עורכים חמש שנים אחורה, ואז מחברים את כל השנים יחד כדי לקבל תוצאה סופית.
כשמיישמים את המדד הזה על הכדורסל האירופי (אנחנו הלכנו רק שתי עונות אחורה), מתברר שישראל מדורגת במקום העשירי בלבד, אחרי ליטא והליגה האדריאטית, שלא נחשבות אטרקטיביות במיוחד. מדוע זה קורה? זה לא רק מיעוט הקבוצות הישראליות שמשחקות באירופה, אלא גם הכישלונות של מכבי ת"א והפועל ירושלים. מספיק היה שהצהובים והאדומים היו עולים עוד שלב אחד בעונה שעברה כדי שהליגה הישראלית תטפס בדירוג.
גם העונה המצב לא מרשים. ירושלים אמנם העפילה לשלב הבא ביורוקאפ, אבל התקופה הרעה של מכבי ביורוליג, יחד עם חוסר היציבות של ראשל"צ ונהריה בצ'מפיונס ליג, באים לידי ביטוי בדירוג.
קרש קפיצה?
הקריטריון השלישי הוא ייצוא שחקנים. בכל עונה מגיעים לכאן עשרות זרים, שעל איכותם אפשר להתווכח. כמה הם באמת טובים? האם הליגה שלנו קידמה אותם? נתון אחד שיכול לעזור לנו הוא כמה מהם הצליחו להשתדרג מישראל ל-NBA או ליורוליג - שתי הליגות הטובות בעולם.
בעונה הנוכחית ישראל הצליחה לייצא שחקן אחד ל-NBA (דראגן בנדר לפיניקס) ואחד ליורוליג (וויל קלייבורן לדרושפאקה). בנדר כנראה היה מגיע לארה"ב גם בלי חסדיה של ליגת העל. לגבי קלייבורן, אין ספק שהעובדה שכיכב בהפועל חולון והיחסים בין דן שמיר לדייויד בלאט עזרו לו לבצע את קפיצת המדרגה. עם כל הכבוד לבנדר, קלייבורן ובלאט, גם כאן אי אפשר להתגאות יותר מדי במצבנו ביחס לליגות אחרות.
שימו לב לליגה הספרדית, שהקפיצה בקיץ האחרון 20 שחקנים ל-NBA וליורוליג יחד! גם בטורקיה עשו עבודה טובה, עם שני שחקנים שחצו את האוקיינוס ועוד 16 שנטשו לקבוצות היורוליג. ושימו לב לליגה האדריאטית: המטרה של רבים מהמועדונים שמרכיבים אותה היא לגדל ולהשביח שחקנים, שמתקדמים במהרה לקבוצות הטובות באירופה, וחלקם גם תופסים אמריקה. בקיץ 2016 היא שלחה שניים ל-NBA וארבעה ליורוליג. היא כמובן מקדימה את ישראל, שמדורגת שמינית בטבלת הייצוא.
לא עשירה, לא ענייה
ומה עם הכסף? שוחחנו עם לא מעט אנשי מקצוע שעבדו בחו"ל ועם עיתונאים זרים כדי לקבל הערכה בנוגע לתקציב ממוצע של קבוצת מרכז טבלה בכל 15 הליגות. הכדורסל הטורקי, שנמצא בעלייה מטאורית בשנים האחרונות, תפס את המקום הראשון: קבוצה ממוצעת מתהדרת בתקציב מרשים של שמונה מיליון יורו. הליגה הספרדית והמזרח אירופית (VTB) חולקות את המקום השני עם חמישה מיליון יורו.
ואצלנו? הגדלת התקצוב מהמינהלת (שני מיליון שקל לקבוצה), והעובדה שיש תקציב מינימום (שישה מיליון שקל), הביאה להתפתחות כלכלית של הקבוצות הישראליות, וכיום תקציב של קבוצת מרכז טבלה מוערך בשני מיליון יורו (שמונה מיליון שקל), מה שמציב אותנו במקום השביעי.
והקריטריון האחרון הוא מדד התחרותיות - פערי הרמות בתוך הליגה עצמה. כאן בדקנו את פער הנקודות בין המובילה לבין זו שמדורגת במרכז הטבלה. אם הליגה מונה 16 קבוצות, למשל, נשווה בין הראשונה לשמינית.
בקטגוריה הזו מצבנו נהדר: ישראל חולקת את המקום הראשון עם רומניה, בלגיה וספרד, כשההפרש בין מכבי ת"א הראשונה לעירוני נהריה השישית עומד על ארבע נקודות בלבד. דווקא הליגה הגרמנית, שנמצאת בעלייה בכל מה שקשור לארגון, תקציבים והישגיות, משתרכת מאחור (14).
יוון, לפנייך
כשמשקללים את כל המדדים, מתברר שליגת העל הישראלית מדורגת במקום השביעי, פחות או יותר במרכז טבלת האיכות. היא רחוקה מאוד מספרד, מטורקיה ומה-VTB, ונמצאת מדרגה אחת מתחת לגרמניה, לצרפת ולאיטליה. קשה לומר שזה מפתיע, אולי פרט לעובדה שאנחנו מקדימים את יוון.
לוזון לא היה כל כך רחוק מהמציאות, אם רק היה מדבר על הכדורסל. ועדיין, כדי לקפוץ למעלה בדירוג, ישראל חייבת להמשיך ולשלוח עוד ועוד משתתפות למפעלים היבשתיים, וכמובן להצליח בהם.
לפנייה לכתב/ת 
