מאבק המרכזים הגדול / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם מסביר את שיטת ה"פיפטי־פיפטי", שחילקה את הספורט הישראלי בין מכבי והפועל והייתה דוגמה עגומה להתערבות פוליטית במקום בו היא לא שייכת. למה קינאו בעסקנים, מה לא השתנה עד היום ואת מי האשימו ב"הורדת גשם"
פיפטי־פיפטי. בדרך כלל שומעים את המושג הזה מפי מאמנים שנדרשים להעריך את הסיכויים לקראת משחק מסוים, ולא משנה הענף. אבל עבור אוהדי ספורט שגדלו בשנים הראשונות של המדינה, זה היה הרעיון שניהל את הספורט הישראלי למשך שנים ארוכות. את השאריות שלו, עם מרכזי הספורט שעדיין פעילים, אנחנו מכירים עד היום.
הסכמי ה"פיפטי־פיפטי" בספורט הישראלי הושגו ב-1951, ובהם נקבע כי ייצוג בנבחרות ובמוסדות הספורט בישראל יתחלק שווה בשווה בין הפועל למכבי, חצי בחצי. זה היה פטנט ישראלי בלעדי, הרחק מהעולם בו מועדוני ספורט פעלו תחת נותני חסות, והמנהלים היו אנשים עצמאים שעמדו בראש המועדונים וההתאחדויות. ההסכם היה הכרחי, בגלל שחילוקי הדעות בין מכבי ופועל על ניהול הספורט בארץ הובילו לכך שמוקדם יותר באותה השנה, ליגת הכדורגל בארץ פוצלה: מכבי אירגן את גביע "יד לעשרה", הפועל את ליגת "מגן שלושים", ורק אחרי מספר מחזורים בתחרויות הללו הן בוטלו והליגה הבכירה פתחה כסדרה את עונת 1951/52.
סמל מרכז מכבי
אם בכדורגל הבעיות התפוגגו איכשהו במהרה, החלוקה נמשכה בענפים אחרים עד 1965, עד שרוב הענפים שהיו מחוברים להתאחדות לספורט, שבשנותיה הגדולות שכנה ברח' מאזה בת"א (ליד בית החולים הדסה דאז) יצאו לעצמאות אגודות הספורט, ומרכזים נוספים נוסדו במסגרת וביוזמת המפלגות הפוליטיות. אבל כאמור, הפועל ומכבי עדיין חזקות, למרות הכל. היו כאלו שסברו שהמרכזים איבדו מכוחם ב-1970 בעקבות מסקנות ועדת עציוני, שחקרה את השחיתות בכדורגל, אבל למרות המסקנות והוועדות הנוספות שהוקמו כדי לנסות לדחוק את המרכזים הצידה, הם לא נפלו.
זו לא הייתה רק פוליטיקה ספורטיבית, אלא פוליטיקה ממשית: היריבות בין מרכזי הפועל ומכבי הפכה במשך השנים לשנאה תהומית, בדומה למאבקי השמאל והימין היום. ההסתדרות, למשל, עמדה במשך שנים מאחורי קבוצות הפועל, עד שהכסף אזל והתמיכה נעלמה כליל או הצטמצמה באופן ניכר, בעוד מכבי הייתה מזוהה עם הציונים הכלליים. ספורטאי בית"ר סימלו את תנועת החירות, רובם בכדורגל. המעוז החזק שלהם היה בשני בתי קפה בת"א, לנצ'נר ברחוב שינקין במהלך היום ובלילה לב־אביב בדיזנגוף שהיה פתוח, בדומה לכסית הסמוך שהיה מקום מפגש של הבוהמה, עד השעות הקטנות של הלילה. במוצ"ש התכנסו שם הבית"רים השרופים, שקיבלו דיווחים מהתוצאות שהשיגו הקבוצות הבית"ריות ברחבי המדינה. הנוכחים ביכו כל הפסד של קבוצה בית"רית, אם היה מדובר בקריית־שמונה, רמלה או אחרות. אחרי הפסדים נשמעו לרוב טענות ש"השופט היה מפא"יניק...". עוד מרכז ספורט גדול היה לזרם הדתי, אליצור, שהופעל ע"י תומכי מפד"ל, הזרם הדתי־לאומי. אלה נלחמו ולרוב נכשלו בניסיון שלהם להעביר את כל פעילות הספורט לאמצע השבוע.
סמל מרכז הפועל
חלק מהעסקנים והמנהלים בקבוצות היו בעלי תפקידים במפלגות והשתמשו בספורט כקרש קפיצה לפוליטיקה.מועדוני הספורט והמרכזים הפכו לרוב למשרדי נסיעות, עם אין ספור טיולים לחו"ל (מה שקיים עד היום), מה שהפך למושא לקנאה בקרב אנשים שלא היו פעילים בספורט. חשוב לזכור שלפני 50 שנה ויותר נסיעה לחו"ל נחשבה למותרות.
הפיפטי־פיפטי הרשמי אמנם בוטל עם השנים, כשאיכשהו בדרך נסגרים דילים למרות הביקורת הקשה שיש לכל צד על משנהו, אבל באופן בלתי רשמי אותה שנאה ויריבות קיימות עד היום – ולמרות שפחת, כוחם של המרכזים נשאר חזק. לאורך השנים האנשים עם הכוח היו חבר'ה נחמדים, שנהנו מהפעילות העסקנית שלהם, היו אובייקטיביים רק כלפי צבע המרכז שלהם, אבל תמיד נשארו פעילים מאוד. אי־אפשר לקחת מהם את הייצוג המכובד של ישראל במוסדות בחו"ל, בתקופה בה רבים הטילו חרם על ספורטאי ישראל. הם היו אלה שניהלו מלחמת חורמה עד להסרת החרם.
מלחמות הספורט בהתאחדויות ובקבוצות עדיין איתנו. אז אין יותר טענות ביזאריות, כמו זו של אברהם פסח המנוח, רכז הכדורסל של מרכז מכבי ומאמן קבוצות רבות, שהאשים את הפועל בהורדת גשם, לא פחות ולא יותר (והשיג אישור כי באותו יום זרחה השמש). אבל הדרבים בערים הגדולות הפכו למאבקי כוח ושנאה בלתי רגילים, ונראה שישנם כאלה שלא השתחררו מהשיטה של פעם.
לפנייה לכתב/ת 
מרכזי הפועל ומכבי
מומלצים
