דאגות קטנות

דאגות קטנות שמגיעות כל אחת בנפרד לא מטרידים את מנוחת הלילה, אפילו לא של מאמני כדורגל, אבל כשהן מגיעות יחד, מצטרפות אחת לשנייה, חייבים להתייחס אליהן ברצינות. קחו למשל את ג'ון אוגו, השחקן הכי טוב בליגה בעונה שעברה. השנה אוגו פחות טוב, והדבר פחות הורגש כי דברים אחרים עבדו היטב. אתמול הניגרי הציג משחק נוראי, הרבה לאבד כדורים ועוד במקומות מסוכנים. אך הוא לא היה היחיד שלקה בדיוק.

לא חד ולא מדויק, אוגו(צילום: עוז מועלם )

דודו גורש, לדוגמא, הוא יופי של שוער. פותח בנבחרת. משחק הרגל שלו טעון שיפור משמעותי וכל עוד דברים אחרים עבדו היטב היה אפשר להתעלם. אתמול גורש מסר יותר מדי פעמים לשחקני הפועל ת"א וגם היה יכול לסדר לעומרי אלטמן בישול אריאל הרוש סטייל. גורש פלוס אוגו זה כבר מורגש.

קחו את מיגל ויטור הפצוע, זה שבלעדיו ההגנה לא אותו דבר. אם באר שבע מניעה כדור כמו במשחקים טובים יותר שלה ההיעדרות שלו לא הייתה כה קריטית, אבל כשמסתבכים הסיפור אחר. לואי טהא, המחליף, טעה במהלך שהוביל לפנדל.

אלה מספר דאגות קטנות, שמצטרפות להן יחד והביאו את הפועל באר שבע להילחץ מול קבוצה שלא יודעת אם בהמשך השבוע תישאר קבוצה. וכך, בלי ויטור, עם איבודים של גורש ונפילה של אוגו, האלופה נלחצה. לא רק לחץ נפשי, כזה שגורם לפעולות להיות רעות יותר (מה שגם קרה), אלא הילחצות מקצועית. הפועל ת"א עשתה הכל כדי לא לתת לבאר שבע להתחיל התקפות מאחור, לא לתת לה להניע כדור, וזה עבד. מעט קבוצות הצליחו לעשות זאת מול האלופה, בטח בטרנר.

חסר מאוד, ויטור(צילום: אורן אהרוני)

זה לא היה משחק רע במיוחד של האלופה, אבל היא לא שיחקה כמו שהיא אוהבת לשחק. גם בגלל אותן סיבות שהוזכרו פה קודם וגם בעקבות עבודה יפה וחכמה של שחקני הפועל ת"א. וכך, באר-שבע שוב לא התחילה טוב משחק ובפעם השנייה ברציפות, דבר שלא היה עדיין בתקופת בכר, ירדה לפיגור בהפסקה. כך היא איבדה נקודות ראשונות בבית העונה ורשמה, לראשונה מזה תשעה חודשים, שני משחקי ליגה רצופים ללא ניצחון.

ב"ש כמעט הפסידה בפעם הראשונה בליגה בטרנר, אבל הרוש נתן לבן שהר מתנה. זו הייתה טעות נוראית של הרוש, מיד אחרי הצלה גדולה שלו מול אותו חלוץ. נדיר ששוער עושה כזו טעות שעולה בניצחון, ולא יזכרו לו דווקא אותה. אחרי משחק כזה, כשהרוש עוצר לא פחות מ-13 בעיטות, אפשר להאמין שהערב הזה ייזכר דווקא לחיוב עבורו.

הרוש, חוץ מאותה טעות, היה מצוין. אביחי ידין, שוב, היה השחקן הכי טוב של הפועל ת"א ונראה כאבא מכוון במרכז המגרש. אבל יותר מכל צריך לדבר עכשיו על גיא לוזון וצריך לעשות זאת בשני מישורים. המישור הראשון הוא המקצועי, או יותר נכון הטקטי אם תרצו. גם בהפסד למכבי חיפה בשבוע שעבר וגם עכשיו בבאר שבע השחקנים של לוזון עמדו על המגרש בצורה שהיה קשה להאמין שהם מסוגלים לעמוד בה. קווי ההגנה מסודרים כמו שצריך והלחץ המדובר נעשה בצורה חכמה מאוד. שחקנים כמו חן עזרא או דולי מנגה, שלא ידועים דווקא ביכולת ההגנתית שלהם, עבדו בצורה נכונה והקרדיט ללוזון.

שחקני ב"ש ירדו מתוסכלים בזכות לוזון(צילום: עוז מועלם)

המישור השני הוא כמובן כל מה שמסביב. הראיון של לוזון בתום המשחק הרגיש אמיתי. יותר

אמיתי כל ראיון אחר עם מאמן שראיתי העונה. היה אפשר לחוש כמה אכפת לו. מהדברים, או אולי יותר משפת הגוף, היה אפשר להבין איך הוא מצליח להעביר זאת גם לשחקנים. במצבה הנוכחי – הקפאת הליכים, משכורות חלקיות, אי ודאות נוראית, סגל שבקושי מאפשר חילופים ושחקן הרכב עם איום גירוש מהארץ  – קשה להיראות כמו קבוצת כדורגל. הפועל ת"א נראית, איכשהו, כמו קבוצת כדורגל שאפילו יודעת מה היא רוצה מעצמה.

לצערו של לוזון, שלא משנה את מי אוהדים היה קל להזדהות איתו, גם אם מצליחים להוציא קולה מהסלע, וזה בערך מה שקורה, העתיד בקושי תלוי בו. הוא יוכרע בקרוב במקום אחר, לא על המגרש. השער שספג, ומנע מהקבוצה שלו את אחת מהפתעות העונה, הוא הדאגה הכי קטנה שלו.