כבשו את הגולן: הקבוצה המפתיעה של ליגה ג'
ווג'די גדל בנוער של קריית-שמונה, סמיח הוא אסיר ביטחוני לשעבר שהבריח נשק מלבנון. ביחד הם חוללו מהפכה והקימו את בני ממב"ע - הקבוצה הדרוזית הראשונה מרמת הגולן שמשחקת בליגה הישראלית. "הכיבוש התחיל ב-1967 ואני לא רואה שהוא מסתיים", מסביר סמיח. "עד אז אני לא יכול להישאר בלי כדורגל"
קודם כל, כדי להגיע לבית אתה חייב לעבור ולנווט בתוך סדרת שבילי עפר צרים ומפותלים. מי שלא שולט, מהר מאוד הולך בהם לאיבוד. כשכבר מצאת את הבית, אתה מיד מזהה על הדלת תמונה של האייקון המהפכני המוכר מכולם: צ'ה גווארה. בפנים מחכה לך אח בוערת (בחורף של רמת הגולן גם למהפכנים קר), עוד תמונות של צ'ה, אליו מצטרפים פידל קסטרו והוגו צ'אווס, ובר משקאות שכולל עשרות בקבוקי וויסקי, וודקה ועוד.
אבל עם כל הכבוד לפיגורות מדרום אמריקה, מה בדיוק הרעיון של המהפכה פה? לווג'די היה חלום מאז שהוא ילד: להקים בכפר קבוצת כדורגל שתשתלב בליגה הישראלית. פה נכנס העניין הקטן שהוא דרוזי מרמת הגולן, ורבים מחבריו לכפר רואים את עצמם סורים שחיים על אדמה כבושה ומבחינתם הצטרפות להתאחדות הישראלית משמעותה שיתוף פעולה עם מה שהגדירו "האויב הציוני."
לכן, במשך שנים הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן החרימו בקנאות את ההתאחדות. מדיפעם פרץ מישהו כמו וויאם עמאשה (נולד וחי בבוקעתא), ששיחק בקבוצות ישראליות דוגמת קריית-שמונה, מכבי חיפה או בני-סכנין, אבל קבוצת כדורגל שתייצג את כפרי רמת הגולן? תשכחו מזה.
אבל חלומות ילדות קשה לשכוח, ולפני שנתיים הרגיש ווג'די (38) שהגיעה השעה לעשות מעשה. הוא אסף עוד שלושה חברים – אדהם רבאח (43), סמיח סמארה (38) ומועדאד שופי (33), כינס אותם בזולה המבודדת והמפנקת בקצה מטע התפוחים, והחבורה התחילה לגלגל את מהפכת הכדורגל. הם ידעו שיהיו התנגדויות מבית, ולכן אספו נציגים וכוחות פוליטיים מארבעת היישובים הדרוזיים (מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא), הקימו קבוצת כדורגל מאוחדת ורשמו אותה לליגה .'ג תכירו: בני ממב"ע, מקום ראשון במחוז גליל-עליון.
"אנחנו הדרוזים, אין לנו עקרונות", מסביר סמיח סמארה על הקשיים: "הבעיה של ווג'די לא הייתה שחסרים לו שחקנים או מאמנים. אנשים פה אוהבים כדורגל. הבעיה הייתה הפוליטיקה של איך יקבלו את זה. אנחנו הרי חיים על אדמה כבושה, וידענו שנהיה חייבים לעבוד בשכל. ווג'די ידע שהוא חייב להביא אנשים מתוך הפוליטיקה הפנימית של רמת הגולן ולהראות שהם איתך, בשביל שהמתנגדים הקבועים לא יגידו למה כן ולמה לא. בשביל זה הוא לקח אותי."
אחרי עשר דקות עם ווג'די וסמיח כבר ברורה החלוקה בין השניים. אם ווג'די הוא רומנטיקן כדורגל, סמיח הוא האגרוף הפוליטי. כדי להבין עד כמה הפוליטיקה והמהפכה בוערות בתוכו, צריך פשוט להסתכל בתעודת הזהות שלו, שם מופיעים שמות ילדיו. לבן הוא קרא פידל, לבת הוואנה. הבחור חריף, מנומק, בקיא בהיסטוריה ובעל יכולת ניתוח גבוהה.
ועוד דבר: סמיח הוא הטיפוס הזה שלא רואה אף אחד ממטר ולא חושש להיכנס לעימותים: "אני חלק מהפוליטיקה של רמת הגולן. אני גם אסיר ביטחוני לשעבר, שתדע את זה, כי אין לי מה להסתיר. בזמנו, כשהייתי צעיר, הברחתי נשק מלבנון. ולכן, כשאני בא ואומר בואו נקים קבוצה במסגרת ההתאחדות הישראלית, אז אנשים אומרים לעצמם שאם אפילו סמיח, שידוע שהוא מתנגד לכיבוש, מסכים למהלך, אז זה כנראה בסדר. בוא נגיד, לא כולם השתכנעו מיד, אבל 90 אחוז הסכימו.
"לפני ארבע שנים ניסה ראש מחלקת הספורט במגד'ל שמס להקים קבוצה שתיכנס לליגה הישראלית. הוא חטף אבנים. ואני לא מדבר איתך על בוגרים. כולה קבוצת נוער שתשתלב בהתאחדות. במשחק הראשון שהגיעה לפה קבוצה מחוץ לרמת הגולן כבר ירדה הפגנה לכיוון המגרש, היה בלגן ועצורים. אנחנו, מאז שבנינו את הקבוצה לפני שנתיים, לא היה לנו מקרה אחד של התנגדות."
ווג'די ממשיך: "אני ידעתי שאני הולך על הפרויקט הזה רק אם יש מאחוריי אנשים חזקים חברתית, וחזקים כספית. אדהם מביא את הצד הכספי ותומך בנו מעל ומעבר, וסמיח חזק פוליטית. כל הזמן החלום הזה בער בי וחיכיתי לרגע שנוכל להקים קבוצה שתייצג את הכפרים הדרוזיים. ניסיתי כמה פעמים, ותמיד הראשונים שעצרו אותי היו קרובי המשפחה שאמרו לי: 'השתגעת? אנשים יתנגדו, ישימו לך רגליים'. ברגע שקיבלתי מאדהם וסמיח את ברכת הדרך, הלכתי על זה בכל הכוח. ידעתי שאין יותר חזקים מהם. אף אחד לא יכול להגיד להם לא. סמיח הוא בנאדם, שאם בא למגרש מישהו מהמתנגדים, הוא מסוגל להגיד לו: 'סתום את הפה, זה מה שאנחנו רוצים, לך מפה'. לא כל האנשים מסוגלים לענות ככה, יש חלק שמפחד."
סמיח מסכם: "אני בנאדם גלוי, אין אצלי מעל הגג ומתחת לגג, הכל ישר בפנים. אם היה לי אחוז אחד שאני לא משוכנע שזה הדבר הנכון לעשות, אם היה לי ספק קטן, לא הייתי איתם. אני שלם עם זה לגמרי. בעבר, כשהתנגדתי לרעיון הזה, בכלל לא ידעתי להסביר למה. אנחנו הולכים לאוניברסיטה, לבתי חולים ולביטוח לאומי בישראל, אבל כדורגל? זה לא. לפני כמה זמן התווכחתי עם אחד המתנגדים ואמרתי לו: 'אנחנו נמשיך עם הפרויקט ולא יעזור לכם כלום. יודע למה? כי אתם אנשים שקרנים'. אמרתי לו שאנחנו הדרוזים אין לנו עקרונות. איפה שאנחנו מרוויחים כסף זה מותר. ואיפה שלא מרוויחים זה אידיאולוגיה אסורה. מה הכוונה? אמרתי לו 'אתה טפסן בניין שעובד עם קבלן שבונה מקלטים למשרד הביטחון. בגלל שבמשרד הביטחון יש כסף, אז זה מותר. אבל כדורגל לא"'?
מחזה סוריאליסטי
אנחנו מבקשים לצאת לכיוון מגרש האימונים בבוקעתא, וסמיח מציע שניתן קודם גיחה לגבעה סמוכה שמשקיפה על הגבול עם סוריה. "מפה, כשפחות קר, אפשר לראות את המורדים יורים טילים לכיוון חאדר. אתה רואה בעיניים שלך את המלחמה שקורעת את סוריה."
והמלחמה הזו, לפי ווג'די וסמיח, הייתה זרז משמעותי ביכולת שלהם להוביל את המהלך להקמת קבוצת כדורגל. סמיח: "מלחמת האזרחים בסוריה שינתה את המזרח התיכון וגם שינתה את רמת הגולן. כשאתה רואה מה קורה שם, את אסד רוצח ילדים, האווירה ברחוב הפכה יותר שקטה בכל מה שקשור להתנגדות לשחק בליגה הישראלית."
ווג'די: "המלחמה בסוריה שינתה לאנשים משהו בראש. פעם, כשהכל היה בסדר, אנשים היו קופצים על הגג אם דיברת על הקמת קבוצת כדורגל בישראל. מה פתאום, אנחנו סורים. אחרי שרואים מה קורה שם, מבינים שיש בעיות יותר קשות מאשר לשחק כדורגל."
נוסעים למגרש. הדשא במצב מצוין, אבל התשתית מסביב די עגומה. אין יציעים, והמגרש לא עומד אפילו בסטנדרט של ליגה .'ג לכן בני ממב"ע (ראשי תיבות של שמות ארבעת הכפרים הדרוזיים) מארחת מחוץ לביתה. מסביב אפשר לראות התחלת בנייה של טריבונה ומגלשה עקמומית, שארית מגן שעשועים שכנראה נהרס ועכשיו תקועה בודדה באמצע שומקום. כשמוסיפים ערפל כבד, העסק מקבל אווירה סוריאליסטית משהו. ואם זה לא מספיק, מחוץ למגרש מחכה אחד ההורים לילד שלו שמתאמן, וכדי להעביר את הזמן הוא יושב בתוך הרכב עם נרגילה. מעשן ופולט את העשן מהסאן-רוף.
בינתיים על הדשא מתאמנים צעירים ממחלקת הנוער של המועדון, ועוד מעט תגיע קבוצת הבוגרים. למעשה, האימון עצמו נערך בתוך ענן בקור מקפיא עצמות. ווג'די מסתכל על הילדים מבצעים את התרגילים והמשחקונים בהתלהבות, תוך כדי קריאות עידוד של המאמן. הוא מחייך. "זה החלום שלי, אתה רואה. זה החלום. שיהיה פה לילדים שלנו איפה להתאמן, להשתפר, להפוך לכדורגלנים," הוא אומר. אני מנסה לנחש אם העיניים שלו נוצצות בגלל הקור או בגלל ההתרגשות, ומגיע למסקנה שהבחור כבר רגיל לטמפרטורות הללו.
מעבר להוגה ומייסד הפרויקט, ווג'די הוא גם מאמן-שחקן בבני ממב"ע: "אני בא מתוך הכדור - גל הישראלי. מגיל 16 שיחקתי במחלקת הנוער של קריית-שמונה, הגעתי גם לבוגרים ואחר-כך התחלתי לנדוד בליגות הנמוכות. תמיד הייתי מחובר לכדורגל הישראלי. בשונה מאנשים אחרים בכפר, אני גם מרגיש שהכדורגל הישראלי הוא חלק ממני. אני רואה היום רק כדורגל ישראלי, אני קצת משוגע בקטע הזה ואנשים צוחקים עליי. אם יש ליגה ספרדית או ליגת העל אז רואה ליגת העל, אפילו ליגה לאומית. אם יש קלאסיקו או אשדוד נגד מכבי פ"ת, אני רואה את אשדוד. יותר מעניין אותי. אני מרגיש יותר שייכות לכדורגל הזה."
עמאשה, עמאשה ואייל וקראט
אחרי שהוסרו ההתנגדויות מבית, אחד הדברים שהכי מפריעים לחבורת המהפכנים זה חוסר התמיכה של המועצות המקומיות. "יש הרבה הוצאות סביב קבוצת כדורגל," מסביר ווג'די. "אנחנו לא דורשים הרבה.
אם המועצות היו רק עוזרות בקטע של הסעות ושכירת מגרשים, המצב שלנו היה הרבה יותר טוב." וכאמור, גם עם המימון העצמי הקבוצה עושה עבודה מרשימה ודורסת את הליגה עם 12 ניצחונות, הפסד בודד, ויתרון שלוש נקודות על השנייה בטבלה, צעירי טמרה.
כשמציצים על רשימת הסגל של בני ממב"ע מגלים שני כובשים מצטיינים, ושניהם ממשפחת עמאשה. תאיר עם 14 שערים, אסעד עם .13 וכן, הם האחים הצעירים של וויאם. הופתענו לראות בין הקורות את השוער בן 44-ה אייל וקראט, לשעבר מכבי חיפה וקריית-שמונה, את אבי לוגסי, שחקן רכש מקיבוץ מרום גולן, ואת מאור סוויסה מקריית-שמונה.
לפני שאנחנו יורדים מרמת הגולן ונפרדים, מסכם סמיח את השינוי שחל בו וגרם לו להצטרף לפרויקט המהפכני. הוא מרביץ מונולוג: "אני אומר לך ולכל האנשים שבאים להתווכח איתי: יש כיבוש משנת .1967 כשעשו את המלחמה שאלו אותך? כשכבשו אותי, שאלו אותי? שתי מדינות, ישראל וסוריה, עשו ביניהן את מלחמת ששת הימים ואני במקרה גר פה. פתאום באדמה שלי אני נשלט על ידי מישהו אחר. אני אומר לאנשים את המשפט הכי יפה: גורלנו לא בידינו. האי-ודאות של תושבי רמת הגולן זה הדבר הכי אמיתי וקבוע שיש. לא אנחנו החלטנו להיות בישראל ולא אנחנו נחליט לחזור לסוריה.
"בינתיים אני פה. אז אני עושה כל מה ששייך למדינה הזו, ורק לא כדורגל? למה? מחר ייתנו לי לשחק בדובאי, אני אשחק. מחרתיים בברצלונה? בשמחה. מה שעשינו לעצמנו עד היום זה שבכדורגל לא התקדמנו, למרות שיש לנו יכולת. ווג'די אל קיש, אם היו נותנים לו את האפשרות מאז שהוא ילד, היום הוא בריאל מדריד. אח שלי, שעובד היום בניגריה, היה יכול להיות שחקן מספר אחת בכדורגל. אם אבא שלי היה מסכים שישחק בקריית-שמונה ויגדל ויתפתח, הוא היה מגיע לרמה של וויאם עמאשה.
"אנחנו משלמים את מחיר המלחמות על חשבון הכדורגל, על סתם. תן לנו להתקדם, וכשיבוא השלטון הסורי ואז נשחק עם קבוצת ג'בלא, אהלן וסהלן, אני מסכים. גם נגד הקבוצה מקאסיון. בינתיים תן לי לשחק כדורגל, תן לילדים שלנו לשחק כדורגל ולהתפתח. הכיבוש התחיל ,'67-ב ואני לא רואה שהוא מסתיים. עד אז אני לא יכול להישאר בלי כדורגל".
לפנייה לכתב/ת 
