מסרבים להשאיר את המגרש לפוליטיקאים / ד"ר לכדורגל
תופעת המחאה ההולכת וגוברת במגרשים והתעוזה שמגלים הספורטאים השואפים להביע דעה הציתו מחדש את הוויכוח אם ראוי שהשחקנים המפורסמים ינצלו את מעמדם כדי להתערב בנושאים חברתיים. מה עלה בגורלו של חלוץ המאבק ומה צפוי בעתיד?
"ספורט בינלאומי הוא מלחמה ללא יריות" (ג'ורג' אורוול) - עכשיו הגיע זמנם של השחקנים להתגייס.
המחלוקת סביב המחאה בזמן נגינת ההמנון בתחרויות ספורט בארצות הברית, שהחלה לפני יותר משנה על ידי קולין קפרניק (אז הקוורטרבק של סן פרנסיסקו), מסרבת לגווע. נכון להיום, מספר שחקנים מקבוצות שונות ב-NFL ממשיכים במחאה. ניצנים של מחאה נראו לראשונה גם בבייסבול ובהוקי, ועם חזרתה של ה-NBA לפעילות, נדמה שהסערה עוד רחוקה מלהסתיים.
בשבת האחרונה חלה התפתחות מפתיעה בעלילה, כאשר לפני משחק בבונדסליגה, כל השחקנים והצוות המקצועי של קבוצת הרטה ברלין עשו כמעשה קפרניק. הם שילבו ידיים יחד וכרעו ברך, כהזדהות עם מחאת שחקני הפוטבול. בהודעת המועדון, שמגבה לחלוטין את השחקנים, נכתב שהמועדון בעד גילוי של סוֹבְלָנוּת ואחריות ופועל למען קידום עולם נאור.
מחזה מוזר אפילו יותר הקשור לעניין נראה השבוע בליגה השנייה בבוסניה. במצב של 1:0 לחובתם, דקות ספורות לסיום המשחק, שחקני אחת הקבוצות, במחאה על החלטות השופט, כרעו ברך במשך כל הדקות האחרונות של המשחק. בתגובה, שחקני הקבוצה היריבה טיילו פעמיים אל השער וכבשו שני שערים נוספים.
במקביל, בארה"ב עלה הרעיון, שזכה מיד לתמיכת הנשיא טראמפ, שלא מחמיץ שום הזדמנות להמשיך ולהתנגח ב-NFL, להוסיף לקוד ההתנהגות של הליגה דרישה מפורשת מהשחקנים לכבד את ההמנון. אם ההצעה, שכרגע מונחת לפתחו של הקומישינר רוג'ר גודל תתקבל (וההערכה היא, שגם אם לא מיד, אז בקרוב היא כן), תוכל הליגה להפעיל סנקציות (מקנסות ועד השעיה) נגד שחקן שלא יציית לכללי ההתנהגות.
לצורך העניין, רק נזכיר שעד לפני חמש שנים נגינת ההמנון לא הייתה חלק קבוע בטקס שקודם למשחק. על פי העיתונות בארה"ב, הצבא האמריקאי משלם מעל חמישה מיליון דולר בשנה ל-NFL בשביל שזו תקיים את הטקס. לפעמים, בתור תוספת לטקס נערך מטס של רביעיית מטוסי קרב מעל האצטדיון.
ישנה טענה הגורסת כי כל פעולה במרחב הציבורי, שנעשית בכוונה להשפיע על דעת הקהל ולשנות את המציאות, היא פוליטית מעיקרה. במקרה של ה-NFL, אין כלל ספק, שלנגן את ההמנון לפני משחק, במטרה לטפח ולעודד פטריוטיות ומיליטריזם, ועוד בתשלום, הוא מעשה פוליטי מובהק.
הערבוב של פוליטיקה עם ספורט הוא עתיק יומין ממש כמו השתיים. פעמים רבות מספור מדינות וארגונים עשו ועושים שימוש פוליטי בספורט, לעיתים עד למצב שבו הספורט הפך לאקט פוליטי בעצמו.
אחת הדוגמאות המוכרות היא של סילביו ברלוסקוני ומילאן. בהיותו הבעלים של הקבוצה, רתם ברלוסקוני את האהדה מההצלחות הפנטסטיות שלה בשנות ה-90 לטובת קידום הקמפיין שלו לראשות הממשלה, שהסתיים כמובן בבחירתו. שם המפלגה של ברלוסקוני, "פורצה (קדימה) איטליה", שאב את השראתו, שלא לומר היה חיקוי לקריאת העידוד "פורצה אזורי" (הכחולים), ששמורה לנבחרת איטליה.
גם נלסון מנדלה, להבדיל, נעזר בזכייה ההיסטורית של נבחרת הראגבי של דרום אפריקה בגביע העולם בשנת 95', על מנת לאחות ולאחד את המדינה לאחר ביטול משטר האפרטהייד. תמונתו של מנדלה, לבוש בחולצת הנבחרת, למרות העובדה שהיה בה שחקן שחור אחד בלבד מתוך 30 שחקנים, שימשה כסמל להשלמה בין הגזעים במדינה וגרמה לרבים בדרא"פ להאמין שהדבר אכן אפשרי.
נהוג לומר שאין סנונית אחת מבשרת על בוא האביב. לי נראה שישנן כבר כמה וכמה סנוניות החגות סביב הספורט ומבשרות על בואו של גל חדש, שבו הספורטאים אינם מוכנים יותר להשאיר את המגרש לפוליטיקאים ולקהל ולהישאר מחוץ למשחק, אלא מגלים יותר רצון ותעוזה להביע דעה ולנקוט עמדה בנושאים חברתיים ואף פוליטיים.
בימים אלו, כשההיפרדות של קטלוניה מספרד נראית לפתע מציאותית, הרי שגם מועדון הכדורגל של ברצלונה, שלו היסטוריה ארוכה ומשמעותית בביסוס הזהות הקטאלנית, מוצא את עצמו ממלא חלק מרכזי ובלתי נפרד משאיפות החבל לעצמאות.
המועדון, שחרט על דגלו את הסיסמה "הרבה יותר ממועדון", מזוהה בכל העולם עם ערכים חיוביים כמו הצלחה, מקוריות ואסתטיקה. לכן מעבר לפן הכלכלי שיש למועדון עבור המדינה שבדרך, עצם העובדה שהוא משמש כ'שגריר' עבור קטלוניה, עוזרת להציג אותה כצד החיובי בסיפור ולעורר הזדהות בדעת הקהל ברחבי העולם כלפי המאבק לעצמאות. דבר זה, בפרט אל מול מה שנתפס כדורסנות של הממסד הפוליטי בספרד, כפי שמשתקף בחלון הראווה הספורטיבי שלו - ריאל מדריד, הופכים את בארסה לאחד מהנכסים החשובים ביותר שיש לקטלוניה.
מבין כל שחקני ברצלונה, ג'רארד פיקה הוא ללא ספק הדובר המזוהה והנחרץ ביותר בעד ההתנתקות של קטלוניה מספרד. עם זאת, פיקה עדיין זהיר מספיק במעשיו ואינו "שובר את הכלים" כמו קפרניק, אלא מסתפק בראיונות ובציוצים בטוויטר. פיקה בוודאי יודע היטב, שמעשה שכזה עשוי לגרור אחריו ענישה כבדה מצד אופ"א, שמעשית יכולה להביא לסיום הקריירה שלו. בנוסף אפשר לראות גם מימד של אחריות במעשיו של פיקה, שנזהר שלא להצית תבערה גדולה יותר.
בין אם נאהב את זה או לא, הספורטאים כיום הפכו להיות בין הדמויות הפופולריות והמשפיעות ביותר בעולם. חשבונות האינסטגרם, הטוויטר והפייסבוק של כריסטיאנו, ניימאר, מסי ולברון, נמצאים גבוה לצד סלינה גומז, קים קרדשיאן, ג'סטין ביבר ודונלד טראמפ, ברשימת החשבונות עם מספר העוקבים הגדול בעולם.
אין כוונה לטעון שרונאלדו צריך בהכרח לצייץ את דעתו על הפיוס בין חמאס לפתח יותר מאשר על הסכסוך בין חאמס רודריגס לזידאן, או שנדרשת תגובתו של מסי למתיחות סביב הסכם הגרעין עם אירן. אולם האם גם בנושא שקרוב אליו והנוגע ישירות לעתידו, כמו המצב בקטלוניה, אין לפרעוש דעה? על אף שאינני יודע מהי, בוודאי שיש למסי דעה בנושא.
הסיבה העיקרית לכך שהספורטאים עדיין מהססים להביע את דעתם בענייני השעה, היא שטרם התרחש השינוי בתפיסה של מקומם ותפקידם בתרבות. במצב הנוכחי, השחקנים, וכמוהם כמובן כל הספורטאים, נתפסים בעיני הגופים השולטים בספורט (פיפ"א ושלוחותיה, הוועד האולימפי ושאר האיגודים), בעלי המועדונים, המפרסמים והקהל, כמעין "בדרנים" מקצוענים, כאלה שמתחלפים לעתים קרובות, בעוד שהמועדון או המדינה נשארים לעד. הציפייה מהם, לכן, היא להתמקד בספורט ולא לחרוג ממנו.
בעלי הקבוצות ומנהלי הספורט הבכירים, כמצופה, רואים במצב שמתפתח איום גדול. מבחינתם מדובר במדרון חלקלק. כל פעולה שמובילה למחלוקת עלולה לגרום לחלקים בקהל לפתח רגשות שליליים כלפי הענף ואולי להוביל לחרם צרכנים, שיפגע כמובן ברווחיות המוצר, ולבסוף לשיטתם, יחריב את הענף כולו. וגם אם לא, והקהל אכן יקבל היטב את המציאות החדשה שבה הספורטאים מעורבים יותר, עדיין עבור הבעלים מדובר בערעור של יחסי הכוחות שלהם מול השחקנים.
בקרב הקהל, יש לא מעט אנשים שיטענו שאין שום בעיה שספורטאי יביע את דעתו, בלבד שיעשה זאת מחוץ למגרש, כמו למשל בדוגמא של פיקה. אולם רבים חוששים שהכנסת דעות פוליטיות למשחק תוביל ל"זיהום" של הספורט, ומרוב דעות, יגבר הפילוג על האחדות, ותיווצר אנרכיה.
דרישה זו לסטריליות של המרחב הספורטיבי היא בלשון המעטה בעייתית מאוד. ראשית מכיוון שהיא חלה על השחקנים בלבד, ושנית מפני שהיא משטיחה את דמותו של הספורטאי, גיבור התרבות של ימינו, לכדי דמות פלקטית. האם על דמויות קרטון אלה, על חייהם ה"מושלמים", נרצה לגדל את הדורות הבאים?
האמת שזה די מדהים לראות שאנחנו מוכנים ללא בעיה לקבל המלצה על תכנית חיסכון מאדם שצבר את פרסומו דרך הספורט ושמקבל תשלום על כך, אבל ככל הנראה קשה לנו לקבל כשהשחקן משתמש בחינם בדמותו על מנת להצביע על עוולות חברתיות, שלא לדבר על הזדהות פוליטית.
מדוע את הדעות הפוליטיות והביקורת החברתית שאנחנו מוכנים (נניח) לקבל כחברה מהאומנים, לא נוכל לקבל גם מהספורטאים? הרי הספורטאי הוא סלב בזכות נחישותו והצטיינותו
בספורט. זו הזירה שבה הוא פועל ומצליח, האם לא טבעי לחשוב ששם הוא גם יפעל על מנת להשפיע, ממש כמו שזמר יבחר לשיר שירי מחאה או שאמן יצייר קריקטורה סטירית?
לדעתי, הימים האלה עומדים לחלוף. העובדה שהעולם נמצא כיום כולו ברשתות החברתיות הופכת את הקשר שבין המפורסמים לעוקביהם להרבה יותר ישיר והדוק מבעבר, מה שממריץ את הספורטאים להתבטא בצורה יותר אישית, ובהתאם לנטיות ליבם. דבר זה, שרק צפוי לגדול, צפוי לשנות את יחסי הגומלין ואת מערך הציפיות שיש לנו כקהל אוהדים, כּחֶבְרָה וכפרטים מכוכבי הספורט. להערכתי שינויים אלה יובילו לכך שכבר בעתיד הקרוב נראה יותר ויותר מקרים של ספורטאים המביעים את דעתם בעניינים חברתיים ופוליטיים. מה זה יעשה לספורט? ימים יגידו.
וקפרניק? ובכן, הוא עדיין מובטל מעבודה, גם לאחר שמספר קבוצות כבר נדרשו להחליף קווטרבק. בינתיים, הוא העלה הילוך במאבקו בבעלי הקבוצות והעביר אותו גם לפסים משפטיים. קפרניק הגיש תביעת נזיקין נגד הליגה, בטענה לקנוניה של הבעלים נגדו, שנועדה לפגוע בזכותו לתעסוקה, וזאת בעקבות המחאה שהנהיג.
לפנייה לכתב/ת 
