בית"ר חיפה: דו קיום זה כאן
מכין באגטים ועובד מאפיה מוסלמים מתאמנים ומשחקים לצד קצין שריון במיל' שלחם בצוק איתן. הכירו את הנציגה "הדתית" מליגה ג' שומרון, שמראה לכולם איך יהודים וערבים יכולים לחיות ולשתף פעולה ביחד. איך הם מצליחים להתעלם מהמתיחות הפוליטית באזור ומדוע מאמן השוערים שלהם מוכן לעבוד בבית"ר ירושלים
קבוצת הכדורגל של בית"ר חיפה, או בשמה המלא "בית"ר חיפה יעקב", רשומה בהתאחדות לכדורגל כ"קבוצה דתית", כזאת שלא משחקת בשבת, רצון לגיטימי ומקובל. רק שבקבוצה הזאת לא משחקים דווקא שחקנים חובשי כיפה או שומרי שבת, אלא מדובר בקבוצה מעורבת הדוגלת ומתנהלת בדו קיום.
מה שלמעשה גורם לה להיות כזאת היא העובדה שבכל קבוצות המועדון קיים שילוב של שחקנים יהודים (אשכנזים, מזרחים ועולים חדשים מרוסיה ואתיופיה), מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים – סוג של חוויה מרעננת ובעיקר עצומה למי שחיי בתוכה, ולא פחות למתבונן בה מבחוץ.
קצת רקע: בית"ר חיפה היא קבוצה צנועה וקטנה, בטח בהתחשב בכך שבעיר יש את הגדולות, מכבי והפועל חיפה, עובדה שלא מפריעה לאף אחד בשורותיה להרגיש כחלק מקבוצה לגיטימית ובוודאי מיוחדת, המשחקת במסגרת ליגה ג' שומרון (מדורגת במקום השלישי). רוב הפעילים בה עובדים או משחקים בהתנדבות מלאה.
לרשות המועדון, שמשרדיו וחדרי ההלבשה שלו ממוקמים בחניון מרכז הקונגרסים, עומדים שלושה קראוונים המשמשים כחדר הלבשה ,מחסן ומשרדים. המועדון כולל תשע קבוצות מילדים טרום א' (גילאי 9-10) ועד לבוגרים. אגב, לפני 34 שנה (1984) אימן את קבוצת הבוגרים אלי גוטמן, אז בתחילת דרכו. כיום היא מתאמנת תחת הדרכתו של אריה עידו. הפעילות מתקיימת במתכונת של שלושה אימונים בשבוע ומשחק ליגה אחד בסיומו (לא בשבת).
עידו, שמעבר לעבודתו כמאמן עובד גם בבית המשפט, שיתף את תחושותיו: "הקבוצה המעורבת זה דבר שעובד מצוין. בבית"ר חיפה היה מאז ומתמיד שילוב של יהודים וערבים. אני זוכר שכששיחקתי בשנות ה-80 היה לנו קפטן מוסלמי, מוסא פאדל. תמיד היינו בשילוב מושלם של דו קיום, עם אווירה ואינטראקציה מעולה בין כולם. אנחנו נותנים לכל השחקנים פה להרגיש משפחה".
אם זו קבוצה מעורבת על טהרת הדו קיום, אז למה היא רשומה כקבוצה דתית?
"כי יש פה כמה שחקנים ששומרים שבת ואצלנו מתחשבים בכולם. למרות שיש לנו שחקנים שעובדים בשישי וזה מפריע להם לצאת מהעבודה, אבל הם מוכנים לבוא לקראת החברים האחרים. כל אחד צריך לבוא לקראת השני כדי שהכל יעבוד כמו שצריך, וכך גם קורה".
בדומה לכל הקבוצות בבית"ר חיפה, גם בקבוצה הבוגרת משחקים עם הרבה אהבה, כפי שמגדירים זאת במועדון. נכון להיום משחקים בשורותיה ארבעה שחקנים מהמגזר, וזה כולל את הבדואי-מוסלמי מוחמד אבו קמיר (18), שהתגייס לפני כחודש לצבא ומאז נעדר לצערו לא מעט מהאימונים. בבית"ר חיפה זוכה קמיר להרבה כבוד והערכה. קמיר משמש גם כקפטן קבוצת הנוער ובמקביל משולב בקבוצת הבוגרים, שם הוא נחשב לבורג משמעותי.
ויש גם שני שחקנים מוסלמים. אחד מהם הוא רמי עודה (20), שמשלב בין עבודתו העיקרית כמכין באגטים במסעדה בעיר לבין היותו מגן/קשר אחורי. ואם תשאלו אותו איך זה מרגיש להיות חלק מקבוצה של דו קיום, הוא גם יענה בלי להתבלבל: "זה נראה טוב. אין פה אווירה עוינת ואין בכלל בעיות, כי לא מדברים על פוליטיקה וטוב לשחק ככה. כולם חברים פה. כולנו אחד בשביל כולם".
ואם היו אומרים לך שכל המועדונים יתנהלו באותו מרקם כמו בבית"ר חיפה, היית מאמין?
"בכדורגל אין ציפיות והכל יכול לקרות, כולל בבית"ר ירושלים, אבל זה תלוי רק באנשים שמנהלים את הקבוצות. ידוע שלכל אחד יש את הסגנון שלו, אבל בגדול - אני אופטימי שבסוף זה יקרה. פשוט צריך לאחד את כולם ביחד ולתת לזה הזדמנות, כדי שזה באמת ייצא אל הפועל".
השני הוא מג'ד יוסף (19) שמסיים משמרת במאפייה בה הוא עובד ומגיע לאימון. חבריו מעידים: "הוא מלא במוטיבציה ובעיקר מצב רוח, אותו הוא משרה על כולם". ואכן, בשטח קל לחוש זאת.
כשחקן ערבי-מוסלמי, איך זה להתאמן תחת מאמן יהודי?
"מבחינתי ממש אין הבדל וגם לא צריך שיהיה הבדל. הוא מאמן יהודי, אני שחקן ערבי-מוסלמי ובשבילי זה לגמרי אותו הדבר. בכלל, אנחנו כאן קבוצה או יותר נכון משפחה אחת בריאה, טובה ומגובשת. אנחנו משחקים באותה קבוצה, רוצים להשיג משהו בליגה הזאת ונהנים מזה מאוד. זה מה שחשוב".
וכשיש מתיחות או נופל איזה טיל, אתה לא מרגיש אי נוחות?
"לא מרגיש כלום, הכל מתנהל פה כרגיל. ברור שאני לא אוהב את המתיחות הזאת במדינה וכמו הרוב הייתי מעדיף שיהיה שקט, אבל זה לא עניין שלי ואני לא עסוק בזה. אני אזרח ושחקן
ולא פוליטיקאי. מתיחות או לא, אנחנו תמיד פה ומשחקים כרגיל. בכל מצב".
בנוסף לעודה ויוסף, יש גם את הנוצרי אנדראס אבו שקארה. הוא משחק כקשר שמאלי ותחושות הדו קיום שלו זהות לחלוטין לחבריו המוסלמים. ארבעת שחקני המגזר מהווים כאמור חלק בלתי נפרד מהמערכת. אי לכך ובהתאם לזאת הם משחקים לצד יהודים, חלקם חיילים, ביניהם גם חיילים משוחררים. כמו למשל אופיר שורץ (24), קצין שריון, לוחם קרבי שהשתחרר לא מכבר משירותו בצבא הקבע, לא לפני שהספיק להילחם עמוק בתוך עזה במבצע "צוק איתן". שורץ, סטודנט לקראת לימודי הנדסה, עובד לפרנסתו כמלצר בבית קפה ומאייש את תפקיד הבלם.
לא מזמן לחמת ברצועת עזה ועכשיו אתה מתאמן כשסביבך מוסלמי, נוצרי ובדואי.
"כחייל במלחמה חוויתי את זה בצד הפחות נעים, ועכשיו כיף להיות פה ולשחק לצידם".
תסביר.
"לדעת שבסביבה שלנו יש חבר'ה שהם בעד ורוצים את השילוב הזה של יהודים וערבים, ולראות את הדו קיום - זה בהחלט מייצר תחושה טובה והופך בהתאם גם את האווירה לחיובית".
איזה מסר אתה יכול להעביר לגבי מה שקורה פה?
"חשוב להבין שאין כאן הפרדה. אני לא מגיע לאימון ואומר 'הוא מוסלמי, הוא נוצרי וההוא דרוזי'. אנחנו באים כקבוצה אחת וכולם חברים. חשוב להבין שאנחנו פה בשביל מטרה משותפת, לשחק כקבוצה, לנצח וליהנות אחד מהשני. השאר כבר פחות מעניין".
כשמאמן השוערים של המועדון, טבראני אנדרי (נוצרי), שומע את צמד המילים "דו קיום" עיניו נפתחות והוא מספק לכך גם הסבר משכנע: "מאז שאני ילד אני חי את הדו קיום. גדלתי בשכנה מעורבת ואני וחבריי לא הרגשנו שונים. גם כשהייתה מלחמה או מתיחות תמיד עטפנו אחד את השני ולא נתנו לזה להשפיע עלינו בשום צורה. כילד קטן שיחקתי בבית"ר חיפה. אז היו באים ואוספים אותנו משכונות המצוקה ודואגים לנו, בדיוק כפי שהיו עושים עם היהודים, וזה גרם לכך שלא הרגשנו שונים. גם בהמשך, כשאימנתי בקבוצות יהודיות או ערביות, מעולם לא הרגשתי שונה או מוקצה".
נשמע שאתה נמצא בתוך בועה, הרי לא בכל מקום זה כך.
"את בטח מדברת על בית"ר ירושלים, אבל גם שם נותנים לאנשים מהמגזר להרגיש שווים".
אנחנו מדברים על בית"ר ירושלים מליגת העל, כן?
"בהחלט שכן, אתן לך דוגמא: לפני קצת יותר משנה אימנתי ברמת השרון. בפגרה שיחקנו משחק אימון מול בית"ר ירושלים, במגרש שלהם. לפני שהתחיל המשחק ישבנו חלק מאנשי הצוות במשרדים שלהם, ושוחחנו על כל מיני נושאים. גם על ענייני יהודים וערבים. ואז איש המשק שלהם אמר לי בפירוש שאם יש שחקן ערבי שיהיה מוכן לבוא ולשחק בבית"ר - הוא יהיה הראשון שיחבק ויקבל אותו. אמרתי לו שאין בעיה והשאלה היא אם הקהל שלהם יקבל אותו".
ואתה, היית מוכן להצטרף לצוות שם?
"ברור. לי אין בעיה ללכת ולאמן בבית"ר ירושלים. ההיפך, יותר מאשמח אם זה יקרה. זה לא מפריע לי בכלל".
לפנייה לכתב/ת 
