או כולם, או אף אחד / טור
נגיף הקורונה בשיאו והמשחקים ממשיכים להתקיים בתנאים מיוחדים. ומה עושה מי שמפחד? דור שאלתיאל מתלבטת
בהלת הקורונה לפני המשחק בסמי עופר (צילום: אלי סגל)
אני מקפידה ללכת כמעט לכל משחק של הקבוצה שלי. נדירות הפעמים שבהן פספסתי הזדמנות לתרום כמה שעות מחיי לפקקים, הבידוק הבטחוני והסיגריה של העצבים במחצית. בעונה שעברה, הפעם היחידה בה הרשיתי לעצמי לוותר על משחק בית, הייתה בזמן עוד סבב מעזה שלא ממש אפשר לי לצאת מהממד. מה לעשות, כוח עליון. ישבתי מול הטלוויזיה וצעקתי עליה במקום להתפרק ביציע, התעצבנתי ובאותה נשימה הבנתי שאני לא יכולה לסכן את עצמי. אבל זהו בגדול, חוץ מטילים קשה מאוד למצוא משהו שיגרום לי להישאר בבית.
כל העדכונים על נגיף הקורונה - העמוד המיוחד של ynet
- סופית: פ.ס.ז' - דורטמונד ייערך ללא קהל
- במינהלת מעריכים: הפלייאוף העליון והתחתון ישוחק ללא קהל
- בהלת הקורונה: טורניר אינדיאן וולס בוטל
בימים האחרונים אני נמצאת במחלוקת עם עצמי. מצד אחד אני מרגישה שאויב שאפילו לא רואים את פניו זה לא מה שימנע ממני להתייצב כרגיל ביציע. מצד שני - זה לא קצת חסר אחריות? רק בשבוע שעבר גודל המגיפה התחיל להתבהר ובהתאם התחילה ההיסטריה גם במשרד הבריאות ובהתאחדות לכדורגל. באירופה משחקים גדולים פי כמה מאלה של הליגה שלנו נערכים בלי קהל. ופה? טוב...
אוהד הפועל ירושלים ציני מתמיד(צילום: ראובן שוורץ)
אז הצעד הראשון היה לדחות את רבע גמר הגביע בין מכבי חיפה להפועל באר שבע, בהמשך נדחה המחזור הראשון בפלייאוף העליון ואחר כך הגבילו את רבע הגמר של בית"ר ירושלים ומכבי פתח תקווה ל-5000 צופים (הייתי שם, עם מסכה. אולי חבל שלא לקחתי במקום כיסוי עיניים). אבל בישראל כמו בישראל, קודם נבהלים ואז מסתייגים. תכף ומיד מצאו פתרון בזק - אפשר לקיים משחקים בשיתוף קהל, כל עוד ביציעים תהיה חלוקה לאזורים המוגבלים ל-5000 אוהדים. הכל טוב ויפה, הכדורגל חי ונושם, אבל אתם כנראה תשקרו אם תגידו שלא חשבתם שזו החלטה מטופשת. ואכן, בוקר משחק רבע גמר הגביע בסמי עופר וההחלטה מבוטלת, שוב אלפים נאלצים לבטל תכניות. העתיד - לוט בערפל.
תבינו, במצב הנוכחי זה לא משנה כמה אנשים יש באזור מסויים, מספיק חולה אחד כדי לגרום לכאוס. ויותר מזה, מי לוקח את האחריות על הורה שמגיע עם ילדים קטנים ליציע? עזבו, מי לוקח אחריות על זה שאולי יווצר פה פסטיבל הדבקה המוני? אני יודעת מה תגידו לי עכשיו. האוהדים לא חייבים לקחת את הסיכון, שיישארו בבית. אבל כולנו יודעים דבר אחד.
לאוהדי הכדורגל הפנאטים אין באמת שיקול דעת, האמינו לי. תנו להם יום ושעה והם יגיעו, גם אם צונאמי יכה בהם בדרך - זה לא משנה. כשמאפשרים קיום משחקים מציבים את האוהדים במבחן, ואם לומר את האמת אין דרך לעבור אותו בהצלחה. וזה לא שאין לנו היגיון בריא, הוא פשוט נעלם כליל ברגע שהקבוצה שלנו נכנסת למשוואה. אם הגבילו ל-5000 אוהדים, אני אהיה שם. ימות העולם, אני אמצא דרך.
בשורה התחתונה, כל עוד המשחקים יתקיימו, יחד עם 20,000 בקהל או רק 5,000, המכורים ימשיכו להגיע. זה כואב לחשוב על ליגה בלי קהל. אבל עם כל האהבה והצורך המשוגע שלנו לכדורגל, אנחנו לא מסוגלים לקחת החלטות אחראיות. אז תעצרו רגע, ותיקחו אותן בשבילנו.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי הפועל ת"א
צילום: טל שחר
מומלצים
